^{תחנת הרכבת התחתית ב'לונדון' הבירה. מי שלא היה לא יבין. מדרון תלול שכאילו נוצר על ידי טיל שחדר אל הקרקע וכמו הותיר אחריו מערה ארוכה זוויתית ועמוקה. שלושה גרמי מדרגות נעות משנעות את אלפי האנשים החוצה מן התחנה ופנימה – אל ה'פסים'.}

^{משהגעת למטה, עליך לבחור ימינה – צפונה, או שמאלה – מזרחה. כניסה אל אולם המסילה תותיר אותך הלום. 'פס' אחד אמצעי במרכז התעלה, ומשני עבריו כמו מדרגות שעולות לשני העברים עד הרציף. האור קלוש, ושני החורים – זה אשר ממנו הרכבת תבוא וזו אשר אליה ילך, שחורים המה משחור.}

^{אתה מביט מבועת לכיוון ה'חורים' כדי להבין לאן אתה הולך להכנס יחד עם הקהל הרב הצובא מאחוריך.}

^{השעה 7.32 בבוקר. הרציף הומה אדם והדוחק רב. ה'חור' כבר משמיע קולות קצובים של רכבת קרבה, האור כבר נראה ואפי' ראשו הקודח של הקטר כבר נראה. והנה שוד ושבר... במרכז הרציף נשמט לו ילדון קטן – תינוק שבקושי נולד נפל מידי אימו שפרכה ידיה וזעקותיה כמו נשמעו מפלנטה אחרת.}

^{ההמון הביט מאובן בתינוק שהתגלגל פנימה אל התעלה המרכזית שבתחתית, וברכבת השועטת קדימה ומספרת 'פלצות'.}

^{לפתע זינק משום מקום 'ג'ון' – כושי בעל 'מידות' עם זרועות מוצקים. הוא גחן לעבר התעלה ומשה ממנה את הפעוט תוך שהוא מזנק החוצה בקלילות ברגע שאחרי האחרון והתינוק בידיו. הרציף עצר את נשימתו את הרכבת נעצרה ודלתותיה נפתחו. אנחת הרווחה מילאה את לב כולם וההמון נדחף אל הקרון מאושש תוך שהוא מאבד קשר עיין מהתינוק ואמו.}

^{האם הייתה הלומת רעם. כפסע היה בן בנה אל המוות. מיהו אותו מלאך מושיע ולהיכן נעלם. למה לא השאיר פרטים וכי איך תמצא אותו בין ההמון הגועש...}

^{היא צנחה אל אחד המושבים ותינוקה בידה. ארנק תפוח היה לה והחלטה גמלה בליבה – למצוא את המציל ויהי מה.}

^{היא ירדה בתחנה הקרובה והפעילה את כל המי ומי עד שלקראת צהרי אותו יום אותר המציל. הוא 'מלצר' במסעדה יוקרתית בפרברי העיר הגדולה.}

^{המקום התמלא לפתע בעיתונאים צלמים ואנשי תקשורת. בעל המסעדה נבהל ברגע הראשון. לאחר מכן הוסבר לו כי מחפשים כאן מציל אגדי בעל לב זהב ואקרובטיקה מנצחת...}

^{הוא זוהה בקלות לפי מצלמות תחנת הרכבת וכעת הוקף בסוללה של מיקרופונים. האם קרבה עם תינוקה ואז נפל לו האסימון. כעת הוא הבין על מה המהומה...}

^{הוא נתכסה בגוון ארגמני כמו שקורה לכושי כאשר הוא מסמיק, והתפנה לשאלות שהורעפו עליו מכל עבר. השאלה העיקרית הייתה: 'מניין היה לך את העוז ותעצומות הנפש לעשות מעשה הרואי כל כך ועוד להתחמק אח"כ ולא לבוא לבקש 'כופר נפש' מהאם ההמומה...}

^{אבל 'ג'ון' כמו 'ג'ון' לא התבלבל. הוא הסביר לכלל השואלים שהמשוואה אצלו מאוד פשוטה. לו הוא היה משאיר את התינוק על ה'פסים', תנועת הרכבות הייתה נעצרת ליותר משעה... והוא 'ג'ון' היה מפסיד בונוס של 8 לירות הניתנים לאלו המגיעים בזמן לעבודה...}

^{הסיפור היה גם היה, והמסר שלו חייב להדהד.}

^{כי המוח של 'ג'ון' מכיל פחות נתונים. החשבון אצלו קצר ואמיתי להפליא. לכן מהירות התגובה שלו מהירה פי כמה מזו שלנו. היא יותר נכונה ופחות מסורבלת.}

^{גם אלו שלא מתכננים היום או מחר נסיעה ללונדון הבירה, יוכלו לקחת מוסר ותובנות מהסיפור האמור.}

^{כי במשך כל אורך ימי חיינו, אנחנו מהלכים ליד ה'פסים'. אנחנו מהלכים עם הרעיונות שלנו, הרצונות שבקרבנו והאמוציות שנהפכו לחלק אינטגראלי מחיינו, ואנחנו לא שמים לב שאנחנו זורקים אל פסי רכבת החיים, חלקים נכבדים עבור חלקים קטנים וזוטרים מהם.}

^{נקח כדוגמא אדם בדרכו לנסיעה לחו"ל. הוא יודע שהוא צריך רחמי שמים מרובים בשביל שנסיעתו תצלח. הוא יודע ומאמין שאין בכוחו להוציא לפועל את אשר יחפוץ - ולמען השֵג תוצאת נסיעתו, הוא חייב לרחמי שמיים מרובים שילוו אותו בכל שלב ושלב. יתירה מכך; כל מטרת נסיעתו איננה כי אם לעשות נחת רוח לפניו יתברך ואין לו שום כוונה אחרת בה. למרות כל האמור, בהצטרכו להתפלל מנחה או ערבית קדם נסיעתו, הוא יעמוד בחוסר רוגע הניכר לעין ויקצר תפילתו יותר מכל יום – כ"ז כדי לא לפספס את האוטובוס אותו הוא יכול לא להפסיד אם לא יאריך בתפילתו – מה שיתן לו את שני התוצאות: הוא יתפלל, והוא גם יספיק את האוטובוס המיטבי עבורו ע"פ ראות עיניו.}

^{למה זה לא יעמוד מיודעינו זה ויעשה עם עצמו חשבון פשוט וקולע: הרי הסיבה שאתה רוצה להגיע כבר לאוטובוס, היא כדי שתגיע יותר מוקדם למקום בו אתה רוצה להיות. הסיבה למה אתה רוצה להיות שם, היא כדי להרבות שם כבוד שמים – וכאשר תבוא מוקדם וניחוח, תוכל להרבות כבודו יתברך. אבל אתה הרי יודע שהניחוחוּת היא לא גורם יחיד להצלחתך הרבות כבודו יתברך. כי הלא הצלחת העניין תלוייה בכמה וכמה גורמים שאין בכוחך לנהל את כולם. אתה יודע א"כ שהקב"ה הוא זה שיכניס מילים בפיך להורותך אשר תדבר ואשר תעשה, למה א"כ תרבה עמלך בדברים הטכניים ותמעיט פעלך בדברים המהותיים יותר.}

^{נקח נא דוגמא נוספת: אם יבוא אליהו הנביא ויעמוד בחוצות קריה ויאמר לכל אחד בתורו שהנהו 'אליהו הנביא הידוע' וכעת הוא יכול לרשום על פיסת נייר בקשה אחת, אותה הוא ימלא על אתר... הלא ברור שמעל 90 אחוז ירשמו 'מליון דולר'. יקח אליהו הנביא את פתקו של הראשון ויאמר לו 'הקשב; אוכל אכן למלא מבוקשך מיידית ותוכל לגשת לבנק ולראות שם שורה של 'מליון דולר' טבין ותקילין מונחים שם. אבל האם אז תהיה מכוסה? האם אתה בטוח שלא תחלה אתה או אשתך או אחד מבניך במחלה כזו שבמקרה הטוב ה'מליון דולר' יוכלו לרפאות אותם ובמקרה הפחות טוב, הם לא יעזרו לחולי ולמכאוב. האם אכן כדאי לך לבקש בקשה זו שביקשת?. ולמה לא תחשוב קצת יותר פנימה ותבין שאתה רוצה להרוויח עם ה'מליון דולר' רוגע נפשי למשך 5 שנים... ואם אכן כך, למה לא תכתוב בפתק 'רוגע נפשי למשך 5 שנים'?...}

^{המציאות תוכל הוכח שהטיעון האמור כאן לא יוכל לשנות את המציאות המתוארת לעיל. נוכל גם להאמין, שהרבה הרבה אם לא כולם, יוותרו על ה'רוגע' המתמשך ויעדיפו את ה'מליון דולר' כאן ועכשיו...}

^{המציאות הזו היא עגומה אבל כולנו נמצאים בה. ההסבר הפסיכולוגי שלה הוא כי האדם סומך על עצמו שהוא יידע איכשהו היאך להסתדר עם המליון דולר, הוא דבר ראשון רוצה אותם 'בכיסו'. הוא רוצה אותם 'אצלו'. כאשר הם יהיו אצלו, הוא כבר יחשוב מה לעשות.}

^{הוי אומר: האדם מעדיף הצלחות המונחות בכיסו והינם ארוזים בצלופן ההצלחה הארוג מבד מכנסיו, והוא מבכר אותם על השקעה במהות. היינו: הוא אכן שואף לתוצאה רוחנית והוא אכן מאמין שרק הקב"ה יוכל תת לו פסגת חלומו, ואעפ"כ הוא מעדיף בדרך לראות טוב הנראה בעיניים כי הטוב הזה 'מונח בכיסו' וה'כיס המדובר' מזמר לו מזמורי ערגה כאשר הוא תפוח מן הדברים אשר גם אחר השפעת ה' ברכתו, המה לא יפריעו. לכן כשהוא יגמור תפילתו והוא ישא רגליו לתחנה ומרחוק הוא יראה שם 'אוטובוס', תפילתו תהיה אחת: שהאוטובוס העומד שם לא יהיה הקו אותו הוא צריך... היינו: הוא מוכן לחכות אבל הוא לא מוכן לדעת שהוא פספס את מה שהיה יכול להספיק.}

^{וביתר עומק נראה ששני האפשרויות המה שני הדרכים שאותו ילד מילדי ירושלים דיבר עליהם באומרו ש'שני דרכים יש אל העיר', 'אחת היא קצרה וארוכה והשנייה היא ארוכה וקצרה'...}

^{עין עולם אכן תעדיף תמיד את הדרך הקצרה למרות ידיעתם שהיא ארוכה יותר. כי נפשם כמהה להצלחת סיום הדרך. לכן למרות ידיעתם שקוצר הדרך יאריך אותה, הם יעדיפוה. לא כן עין תורה. היא תעדיף דרך ארוכה בידעה שהסכמתה לקבלה למרות ארכה, תקצר בפניה השגת תוצאתה.}

^{זו כוונת תורה בתחילת פרשתנו באמרה: 'וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וגו'. ואמר לשון 'צו' כלשון רש"י: 'צו את אהרן - אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס'(ע"כ) היינו, כי ה'עולה' קרבה כליל ויש בה 'חסרון כיס'... וצריך להבין מה ענין 'כיס' לכאן באשר רוב הכסף יונח בכספת בבנק וכדו' ולא בכיס...}

^{אבל תחושת ה'חיסרון' האמיתית תבוא בממון הנמצא ב'כיס' – במקום ה'בטוח' בו יש לאדם תחושה ש'הם כבר שלו' כל זאת כי יש לו בהם טובת הנאה ובעלות להחליט למי לתת מתי ואיך. בזמן כזה תבוא תורה ותאמר בלשון של 'צו' שיש בו ציווי פקודה הוראה חק ומשפט. כי ידיעתו של אדם ברגע ההוא – כאשר המעות מונחים בכיסו, אשר ה'כיס' לעולם איננו חסר, ואילולי הצורך שלו בהוצאה ההיא, לא היו המעות נכנסים אלי כיסו כלל וכלל, ידיעתו זו שהכל יבוא במשפט וציווי ממרום, ידיעתו שיש לו ממעל אבא שמצווה אותו והרי הוא עושה רצונו בלא יכולת לנהוג אחרת בבחירתו כי הוא יאמר לו מה תעשה ואיך תנהג, היא זו שתאזן את תחושת החיסרון הלזו שאין חיסרון גדול ממנה.}

^{אין חיסרון גדול ממנה כי תחושה זו תנהל את חייו אל אדם לכל ארכם. היא טורדת מנוחתו והיא יוצרת את מכלול בעיותיו כמ"ש (אסתר ו): "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" 'מרדכי' חוזר כמו 'מלך' כי הוא יודע את שאמר בן זומא (אבות ד) 'איזהו עשיר השמח בחלקו' והוא יודע שאין חיסרון בהמתנת ראיית ישועת ה'. בכל יום ויום הוא מתהלך החצר בית המלכות לראות מה יֵעשה בה והוא לא נוקט בשום יוזמה שתקרב אותו לתוצאה שהוא כל כך מצפה לה. הוא יודע שבבוא העת הקב"ה יושיע אותו כמו שהוא הושיע את שלפניו ואת שלאחריו. עליו רק להתאזר בסבלנות ולצפות לישועתו. לא כן 'המן'. כי הוא "נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ". הוא 'נדחף' כי עירום ראשו מחמת מה שעבר 'עליו' 'דחף' אותו על ביתו. המן וממשיכיו מלאים בדחפים של קירוב קץ רצונותיהם ומילוי תאוותיהם. לא כן אלו שהגידו עליהם כי 'יהודיים' המה.}

^{'אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס' ולכן יילכו עם ילד צעיר עלם חמודות בן 3 שנים, לעשות לעשות לו 'פיאות' על ציונו של רשב"י. כי הלא פיאותיו אלו יעמידו לפניו לאורך 117 שנות חייו שלאחריהם, אין ספור נסיונות שבהם הוא יחוש 'חיסרון כיס' מחמת פיאותיו. כי הלא רבים יהיו המקרים בהם לא יוכל לעשות מה שליבו יחפוץ רק משום ה'פיאות' שיספרו כבל עם ועולם על שונותו של זה ועל דרכיו שיהיו מרוממים יותר.}

^{דייקא רשב"י ששהה ולמד יג שנים (כמניין שנות קבלת עול מצוות) ב'מערה' ללא כלום. דווקא הוא שלא חשש על מאכלו ולא על בגדיו, לא על מעמדו ולא על כבודו, כי כבוד ה' עמד אל מול עיניו, ומאותו רגע לא ראה כלום זולתו יתברך. דייקא הוא שהוכיח שלאחר שאדם יוותר על מנעמי תבל, יבוא עולם זה ויצמיח בפתח מערתו את עץ החרובים ואת המעיין המפכה תחתיו, דווקא הוא יורה יזהיר ויזכיר לאותו נער רך בשנים שכעת עדיין לא יבין מהותם של 'פיאות' שזה עתה נטווים כשרשראות של חן משני עבריו – את מהותו של עולם. את מהותו ובעצם את חוסר מהותו אל מול מהות האמת - מהותו יתברך.}

^{כי אין חסר דבר מבית המלך. עליו רק לנהוג בדרכו של מרדכי שזכה לחזור לשער המלך ולדעת את האמור בקהלת (ח): "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" היינו: יכול להיות שיתכננו עליו 'דברים רעים' אבל הוא לא צריך לדעת מהם כי הקב"ה שומר אותו שאלו לא יתרחשו עליו והרי הוא כמו עם ישראל ששכן באהליו ולא חלם לרגע ששני הזקנים שמשוחחים ביניהם על ההרים ממולם המה 'בלק ובלעם' והם חורשים מזימות לסלקם. הם לא ידעו מזה כי לא היו אמורים לדעת מזה אם לא נכתב סיפור זה בתורתנו להראות ולהורות ששומרי מצוות שמורים המה מכל מיני מרעין בישין ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם. עליהם רק מוטלת החובה והזכות לשמור על המצוות. לשמור בלא להרדם על השמירה.}

^{כי הלא דרשו לנו חז"ל על הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב) דברי מדרש שם: 'ר' יאשי' אומר אל תקרי את המצות אלא את המצות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ, היינו דתנן בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'(ע"כ) ובאמת צריך להבין ע"פ דרש זה מהו ביאור המשך הפסוק "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת  צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" כי מה עניינו לזה.}

^{אמנם הוצאתם בעצם היום בלא חשבון 'מה יאמרו הגויים' יתן לנו הכח לשמר המצוות בלא לאמר 'מה יאמרו הגויים מבינינו'. כי אלו כאלו יפריעו האדם מעבודתו יתברך ועליו להיאבק עימם ולראות הכיצד יעמדו דבריו אשר הבטיח להיות 'יהודי' אשר שמו יתברך חקוק בתוך שמו – להיות 'עברי' שמביע הסכמתו להיות כל העולם מעֵבר זה והוא מעֵבר זה.}