הדלקת ה'מנורה' ותפקיד ה'כהן' (פרשת תצוה)

^{פרשה זו היא פרשה יחידה בתורה מאז שנולד משה עד סופה, שלא נזכר שמו כמבואר ב'בעל הטורים' בריש פרשתן. כל זאת משום שאמר להלן, 'מחני' וקללת חכם, אפי' על תנאי היא באה.}

^{אמנם דייקא כאן יאמר ג' פעמים 'ואתה'. א. ' וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ...' ב. 'וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ...' ג. 'וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה...'. ולפנינו מציאות בה רק משה יכול להורות, ורק אחרים יכולים למלאות. היינו: הציווי כאן איננו כמו שאמר 'פסל לך' שהוא מצווה ויכול לפסול בעצמו. כאן הוא מצווה לצוות לאחרים. כי הלא ב'שמן' לא אמר 'ויביאו אליך' כ"א 'ויקחו', הרי שמשמעות בזה ל'לקיחת ישראל אליו'. וכמו"כ אצל אהרן ובניו הכהנים, הלא המה כהנים ולא הוא. וכן אצל ה'בגדים' אשר אמר 'אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו' – היינו: מלאתיו דייקא ולו החכמה לכך ולא לך. וצריך להבין מה יבוא לומר לנו דייקא באלו אשר רק משה יכול להורות, אבל אין ביכולתו לעשות בעצמו.}

^{עוד צריך להבין: א. מה יבוא לומר 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'. כי מה עניינו לכאן. ב. אומרו 'לְכַהֲנוֹ לִי' לשון יחיד כל זאת אחר אומרו על אהרן וארבעת בניו. ג. אומרו 'וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'. כי כאן כן יאמר 'ועשית' לשון האומר כאילו משה עושה. והלא אמר לדבר אל כל 'חכמי לב'... ד. באורח פלא יאמר אחר ציווי יצירת הבגדים: '...וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי'. והוא מצווה ליישב. וכי יצירת הבגדים היא אכן תנאי דרך וצורה עבור 'לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי'?. ה. צריך להבין הסדר אשר מתחילה יאמר על ה'שמן' של המנורה. לאחריה ידבר על יצירת הכהן שהוא צריך להדליק. ולאחריה ידבר על בגדיו... הסדר היה צריך לכאורה להיות כך: יצירת הכהן, ולאחריו יצירת הבגדים, ורק לאחריהם, יצירת השמן של המנורה.}

^{אבל באמת ראה בראשונים כאן שפי' אומרו :'לְכַהֲנוֹ' שאינו לשון יחיד כאומר 'לכהן אותו' (ובאמת הוא מוכרח, כי הלא לא שיך לומר על אדם שאנחנו רוצים להעמידו כ'בשלן' – 'לבשלו'. הרי שאין מטבע לשון זה יכול שיהיה)', כי עניינו הוא 'ו' נוסף כלשון אבן עזרא כאן: 'וי"ו לכהנו לי נוסף, כוי"ו 'חיתו שדי'(תה' קד, יא) ובהמשך דבריו: 'לכהנו לי - הוי"ו נוסף כוי"ו 'למעינו מים'(תהלים קיד, ח). וכן ב'חזקוני כאן': 'לכהנו לי וי"ו יתרה כמו חיתו שדי, בנו בעור, בנו צפור. פי' לכהן לי'(ע"כ)} 

^{הרי שנבין שאומרו 'לְכַהֲנוֹ' אינו 'לכהן אותו' אלא להפוך אותו ל'כהן'. אמנם עדיין צ"ב הא גופא למה ואימתי יאמר לחיה 'חיתו' ולבן 'בנו'. גם למה אמר אמר 'לכהן' לשון יחיד על אהרן וארבעת בניו.}

^{גם נראה שהחלת חלות הכהונה הלא הייתה רק לאהרן וארבעת בניו ובניהם שיוולדו לאחמ"כ. 'פנחס' דכבר נולב באותה שעה לאלעזר, לא הוסמך אז לכהונה. וצריך להבין העניין.}

^{ולהבין כל האמור יש לעמוד על סודות ה'כהונה'. משמעות התפקיד, צורת העשייה והתאמת התפקיד דייקא ל'אהרן', ל'בניו שכבר נולדו', ל'נכדיו שעתידים להוולד' ול'פנחס' - דייקא אחר עשותו מעשה הקנאות במעשה 'זמרי'.}

^{ודברים קדושים תראה בדברי רש"ר היר"ש(פרשת לך לך) לבאר משמעות ה'כהן' וז"ל: 'כהן משורש "כון", כ"נהר" משורש "נור", "רהב" משורש "רוב", "בהן" משורש "בון" (הבוהן היא בבחינת "איש הבינים", כביכול: "המבינה" של היד. הבוהן היא המתווכת; בלעדיה האצבעות משותקות, ואינן יכולות לאחוז דבר; רק בהצטרף הבוהן אל האצבע יכולה האצבע לפעול. כביכול, הבוהן היא משכן השכל של היד. בזכות תיווכה יכולה כל אצבע לשרת את הרוח. כללו של דבר: הבוהן היא המתווכת, המבינה ופועלת במהירות, ובזכותה יכולה היד לעשות את שליחות הרוח. משום כך, הבוהן מייצגת את היד כולה; וטיפת שמן הניתנת על הבוהן מקדשת את כל היד). משורש "כון" נגזר "כן". "כן" מביע, שדבר עשוי כראוי. "הכין": להכשיר דבר למטרה מסוימת. "נכון": דבר שהוכשר כראוי, הוה אומר: למטרה מסוימת. וזה גם תפקיד הכהן: הכהן פועל בתורה, בדוגמה ובמעשים סמליים; הוא משפיע על האדם וסביבותיו, שיהיו "כן" - הולמים את רצון ה', מוכנים ומזומנים לעבודתו. אין זה תפקיד הכהן להתאים את האל לצרכי האדם - על פי ההשקפה המודרנית: "לספק את צרכיו הדתיים של האדם", אלא: תפקיד הכהן להכשיר את האדם ולהתאים אותו לרצון ה'; עליו לפעול, שה' ימצא נחת רוח באדם ובמעשיו'(ע"כ)} 

^{ודבריו יאירו כאור יום. כי אכן ה'כהן' הוא תפקיד להיותו 'מכין' את נשמות ישראל להיותם ראויים לאהבתו והשראת שכינתו. הוא 'מכוון' 'מכין' ועומד 'הכן' להיות נשמת ישראל 'מוכנה' לקבלת אור השראת שכינתו עליה. ובהיותה מוכנה, הלא מיד תשרה עליה הרוח כמו שנאמר 'קום קרא אליו יחיש לאמצך'. לא חסר הוא האדם כי אם 'קריאה' – הכנה מועטת ליכולת קבלת אורו יתברך אשר 'יחוש לאמצו'... עד שסיים דבריו כי אכן אין תפקיד הכהן 'להתאים את הרוחניות' אל ה'אדם'. להיפך, את האדם הוא צריך להכין.}

^{נבין א"כ אומרו כאן 'לְכַהֲנוֹ לִי' היינו: כי התפקיד הוא לא 'להכין' את יכולת הקשר ע"י התאמות משני הכיוונים... כי התפקיד הוא 'לְכַהֲנוֹ לִי' - להיותו 'מכין' את ה'נשמות ישראל' 'עבורי' ולא חלילה להיפך.}

^{סיבה היא לנו א"כ לעקוב מקרוב אחר עבודתו של 'אהרן'. לנסות אנחנו קטנים שביצורים, לעקוב מקרוב אחר מעשיו של זה שתורה תעיד עליו כי אכן ראוי הוא למלאכת 'הטבה' זו עוד קדם הטבתו את הנרות. שומה עלינו לראות היאך יהיו מפעליו של זה עליו נאמר(במדבר כ): 'וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' ובאבות דר"נ דייק שבכו עליו יותר מאצל משה רבנו עליו נאמר(דברים לד): 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה'. וכשנעמיק המבט, נראה בבירור, כי לא רק במלאכת 'משכן' עסקינן... ומעבר לחלק המעשה הנעשה במלאכות המשכן של מטה, יד ורגל לו בהשראת שכינתו על כל אחד ואחד מישראל ממש וכמו שיבואר:}

^{ומשנה מפורשת לנו(אבות א) היאך לידמות ובמה יתייחד 'אהרן הכהן' וז"ל משנה: 'הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה'. ובאבות דר"נ שם(א יב): 'אוֹהֵב שָׁלוֹם' כיצד, מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד שנאמר(מלאכי ב): 'תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן'. ר"מ אומר מה תלמוד לומר 'וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן'. כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע לו באדם רע או באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו והולך אהרן ויושב לו אצל האחר וא"ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה'(ע"כ)} 

^{הגעתו של 'אהרן כהן גדול' לבית כל אחד מישראל כמו הקדמתו שלום לכל אדם, לא באו עבור נטיעת זרעי חנופה או הבעת נחמדות. הייתה זו בכוונה תחילה עבור הרבות וכבודו יתברך בעולמו.}

^{אבל זה הרבה מעבר לכך. כי ראה צורת ביאורנו אותה משנה בביאור'(מגן עבות א): 'הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן הכהן, שהיה אוֹהֵב האיש הישראלי וכך היה עושה שָׁלוֹם בין שונאו אליו, וְרוֹדֵף ומתידד עם החוטא אשר חישב להתרחק ממנו משום עוונותיו, וכך היה עושה שָׁלוֹם בינו לבוראו. ובכל עת מצוא היה מקרב ואוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, ועי"ז שהראה להם כמה הם חשובים בעיניו, היו מצדיקים מחשבתו וכך היה מְקָרְבָן לַתּוֹרָה'.}

^{הדברים ערוכים ומוכחים שם באורך מדברי ראשונים ובשום לב נראה אשר יסוד שיטתו וחוט השני העובר בכל חלקי משנתו המה האהבה העצומה וקרבת הלב שאין למעלה ממנה אשר חש מול כל בן של בורא כל עולמים.}

^{כי כל חלק משלושת חלקי משנה האמורים לעיל, יושב על גודל כח השפעת אהבת איש ישראל על רעהו. אם ע"י העמקתו אל פנים סיבת המועקה ופתרון המחלוקת, אם כאשר ידידותו כמו אהבתו המוחצנת היו מעמידים את החוטא באור לא נעים עד שהיה שב בתשובה שלמה ואם כאשר היה מחשיבם בעיניו ובכך מרומם קרנם מול עצמם עדי יעמדו על שתי רגליהם העצמיוֹת.}

^{דרך זו היא דרך מחודשת והיא שופכת אור על כל צורת עבודת כהן ב'משכן' או ב'בית המקדש'. זו לא עבודה טכנית. זו עבודה של רוממות. ואין הכוונה לרוממות עצמית במדרגות אהבתו יתברך, הכוונה לרוממות כללית לכל הבא לחסות. רוממות של כל הבא לחטא נשמתו ולהטיב מצבו.}

^{'משה רעה ישראל' אינו כן כהמשך דברי אבות דר"נ שם: 'אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר(דברים לד): 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה'(ע"כ) אין זה מכיון שדרך אחרת הייתה עימו חלילה, כי משום שהוא בתפקידו כדורש כמ"ש(סנהדרין ח): 'אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם'(ע"כ) הרי ש'מנהיג' מצידו צריך לדרוש. אבל מנגד אחר החטא ועבור קיום העולם – העולם הזה אשר בו אור וחושך משמשים בערבוביא, העולם אשר גלוי וידוע לפניו, כי בניו אוהביו יבואו שוב ושוב לבית המקדש עבור 'כוונון' מחדש – עבור יצירת האיזון ופתיחת דף חדש בקשר בין יצור נוצר לבוראו ויוצרו, עבור כל אלו צריך מלמטה כי עזר. צריך שיהיה מי ש'יכין' את לב העם להיותם ראויים להשראת שכינתו יתברך בתוכם.}

^{לא את הדת הוא צריך להכין ולשדרג. את העם. את קושי עורפו ונפתולי מחשבותיו. את קשייו מועקותיו ואת השריטות הנגזרות מהם. אם בכעס, אם בייאוש, אם באי שימת לב ואם בפיזרון של דעת.}

^{אבל 'משה רעה ישראל' ידע את כל אשר נעשה. ה'מסווה' ששם על פניו אשר ירידתו ממרום, לא היה המסווה היחיד שהיה בארגז כליו. כי היותו הוא ה'דורש' ואהרן אחיו ה'אוהב', מלכתחילה ובכוונה תחילה הייתה כאמור. ע"כ בבוא עם ישראל ועולמו לעת תכליתו – לאחר מתן תורה, עת נשקו שמים לארץ ותורה נתנה לישראל ועתה נבנה מעון השראת שכינתו, יסיר משה את המסווה ושמו לא יהיה מוזכר בפרשה. והנה לנו משה שהוא זה הצריך לצוות להביא את שמן המנורה שהאירה נשמות ישראל. הוא זה הצריך לקרב אליו את אהרן ללמדו ולמנותו לתפקידו הרם. והוא זה הצריך לדאוג לבגדיו וכמו שיבואר.}

^{שלושת השלבים א"כ של חלקי ציוויו בריש פרשתן, פשוטים המה למדי. מלכתחילה הוא מדבר על יצירת המהות – מאור נשמות ישראל של כל הדורות כמ"ש 'שלך קיימת לעולם' – כי עד הלום נהנים אנו ממאור המנורה המאיר את פנימיות נשמותינו לכל אורכי הדורות והגלויות. והאור הזה המחזיק מחד גיסא את הציווי ומאידך את ההבנה, הוא אכן תנאי ליכולת אומרו 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'.}

^{לכן יאמר 'לְכַהֲנוֹ לִי'. כי אין כוונתו למנות כהן את אהרן ואת בניו. כוונתו כאמור היא 'להכין' את נשמתו של זה ה'יחיד'. ה'יחיד' כי רק כשיראה כל אחד כיחיד בעולמו, הוא יוכל לרומם נשמתו ולהביאה לפסגות המוכנות עבורה.}

^{ע"כ התפקיד השני עליו יצווה ברייש פרשתן הוא מינוי הכהנים. כי לאחר יצירת האור, יבוא הצורך לזה שיחבר יכין וייטיב את אותם 'נרות' – ה'כהן'.}

^{ובהביננו את גודל תפקידו של 'אהרן' מול העם, נבין את עניין ה'בגדים'. ובהקדם דבריו הקדושים של רש"ר הירש בכמה וכמה מקומות לבאר מהות ה'בגד' וייטיב להגדיר למה ה'בגד' הוא שורש 'בגידה' כמו 'מעיל' שיבוא משורש 'מעילה'. כי ה'בגד' יבוא ליתן משמעות הוד והדר לצורתו של האדם ולהוסיף בה נופך שהוא ירצה להבליט. דייקא משום היותו 'חיצוני', הוא נקרא משורש 'בגידה' כי היותו לבדו ללא הפנימיות שבו, היא אכן 'בגידה'. וזהו גם סיבת היות ה'מעיל' משורש 'מעילה'. כי ה'מעיל' גם יהיה כיסוי ויצירת דמות, והיותה לעצמה בלי כיסוי אמיתי ופנימי, מהווה 'מעילה'.}

^{אכן אצל 'אהרן' היה צורך שבני ישראל יעשו את הבגדים. שיהיו המה שותפים בבנין הדמות המאחדת המקרבת המרוממת והמקשרת שוב ושוב ביניהם לאביהם שבשמים. 'משה' ללא המסווה היה זה שצריך היה לצוות, הוא זה שיצר את ה'דמות' ולכן יאמר 'וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ'. אבל אחר ציוויו, הבגדים הם המה ש'קידשו' (- הפרישו) והם אלו ש'כיהנו' – שנתנו את הכח והעוז ליכולת אהרן להטיב בצורה מושלמת כ"כ את טיב נראותם. ע"כ יאמר 'וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי'. כי אכן הבגדים, הם יצירת היכולת הקידוש והכיהון.}

^{לכן אחר צוותו על ה'מנורה' ועל ה'כהנים', יצווה על ה'בגדים'. הסדר הוא ברור ליציקתו את המהות, יצירתו את המקשר, ולבסוף – העמדתו בקרן אורה מול בני ישראל כאמור.}

^{ואם כנים דברינו, שוב נבין אומרו 'לכהנו' כאומרו 'חיתו יער'. כי שם יוסיף ה'ויו' כדי להגדיר את פנימיות מהות חיית היער ככזו באומרו 'חיתו'. גם כאן הוא כך כאשר פנימיות מהותו של הכהן נצרכת עבור עבודתו שאין בה מתום. פנימיות מלאה עמוקה כעומק התהום היא מחוייבת המציאות בתפקיד האמור אשר רק אהרן עליו נאמר 'וראך ושמח בלבו' כי כולו פנימיות ובניו היוצאים ממנו, הם המה היכולים להיות כהנים. ולאחר קבלתם המרות וגביהתם לשמי רום, יהיו כך גם בניהם ממשיכי דרכם אחריהם. לא כן אלו שנולדו להם לפני זה.}

^{זולת אחד ימיד ומיוחד שהתורה עצמה מעידתו ומכניסתו תחת כנפי הכהונה, הלא הוא 'פנחס'. 'פנחס' זה שמעשיו יעידו על היותו מבין ורואה עומק פנימיות העניין בהיות כולם בוכים והוא שומע את קול ה'קנאות' לקנא קנאת ה' צבקות, הוא אכן יכול היה לאחר מעשה, להכניס עצמו וזרעו אחריו ב'ברית כהונת עולם'.}