הירייה הבודדת שהצילה שניים - סיפור לחיים (פרשת פקודי)
הירייה הבודדת שהצילה שניים - סיפור לחיים (פרשת פקודי)
התאריך: שלהי אדר תקע"ט
השעה: 12.00 בצהריים
המקום: יערות העד של מדינת 'פולניה' (פולין)
מהלכים היו ה'צאר' עם יועצו היהודי. מן המפורסמות הייתה אהבתו של ה'צאר' את יועצו 'עמרם'. כי מנהג קדוש היה לו לעמרם יועץ המלך, להראות למלך בכל עת ורגע כמה טובים הם התמורות העוברות על בית המלכות. עזרה ממרום עמדה לו לעמרם להצליח להראות ולהוכיח שוב ושוב ל'צאר', כיצד מכל צר ומצוק, צומחות להם תוצאות משביעות רצון ומשובבי נפש.
כך מצאו את עצמם השניים ב'מסע ציד' חומרי בין עצי היער העבותים. ה'צאר' אחז באמצע ניסיון להסביר משהו לעמרם יועצו, כאשר לפתע פילח את הדממה קולו של כדור בודד. כדור מרובהו הארוך של הצאר בעצמו. הכדור נפלט 'בטעות' וחורר באבחת ירייה את כף רגלו של ה'צאר'. העולם הסתחרר סביבו והוא צנח על עומדו מתייסר בייסוריו. מתבוסס בדמו.
עמרם הביט סביבו ולא ראה נפש חיה בכל האזור. הוא תלש סרט מדש בגדו והחל חובש את רגלו של ה'צאר' שהחל לחזור אט אט לעשתונותיו. 'הבט נא' הוא אמר אל ה'צאר', 'לו היינו מתקדמים עוד שני צעדים, היית נופל יחד עמי אל הבור הזה' הוא אמר תוך שהוא מצביע אל בור סמוך שכמו נוצר ברגע זה. אכן בור עמוק וחשוך היה שם. 'התסכים עמי שנעשה עמנו חסד???'
חמתו של הצאר בערה בקרבו. ותוך שהוא משתעל ומשתנק חליפות, הוא קם מלוא קומתו וקרב על עמרם. 'הבט נא' הוא להט... 'הבט נא השמימה ואמור שלום לעולם היפה כל כך שזכית להכיר... כאן מעדת בלשונך וכאן אתה נשאר לנצח' הוא אמר, תוך שהוא דוחף אותו אל תוך לועו האדיר של הבור האימתני.
מאושש ממעשהו האביר, פנה משם ה'צאר' אל דרכו. מבוסס היה ברגלו הפצועה על רגבי היער. אוי כמה הוא משתוקק לחזור כבר אל טירתו אשר בעיבורה של העיר. על גבעה יפה בנה לו את הבית משובב הנפש. ולא. כעת הוא לא רצה כלום חוץ מלחזור אל מיטתו החמה ורופאיו המסורים. הם לבטח יוכלו לתת מזור לכאביו. מזור טוב יותר מתחבושתו המרופטת של עמרם – 'עמרם שכבר איננו'...
עודו מלהג בשבילי היער, ופחד ובעתה אחזוהו. הוא נקלע למארב יזום של 'קניבלים' (אוכלי אדם). ידועים היו לשמצה באכזריותם האימתנית. שום דבר לא עמד מול חלאות אדם אלו. ללא אומר ודברים תפסוהו וגררוהו עימם למעבה היער. שום תחנונים לא יכלו לרכך ולו במעט את ליבם חסר העכבות.
משהגיעו אל מקום משכנם, הניחוהו על 'שולחנם'. הם החלו פושטים את בגדיו כאשר ריח הדם היכה כמו היכה באפם. 'היכן אתה פצוע' זעקו לעומתו. והוא, כמו רוח חדשה ננסכה בו, אזר עוז והראה להם את רגלו החבושה ברפיון משהו תוך שהוא מביט אל תוך עיניהם לראות היעלו דבריו ארוכה.
מנהיגם האביר סימן אות כלשהי לקבוצת הברנשים, אשר תפסוהו והטילוהו הלאה מהם. לא. אין להם פריווילגיה לאכול בשר מדמם פצוע ומלא בחיידקים.
המום וכושל פנה משם הצאר לעבר העיר. נתון היה עדיין תחת הרושם העז של נס הצלתו דווקא בזכות פציעתו. אח... היכן אתה עמרם יקירי הוא חשב לעצמו תוך שהוא מזרז את רגליו אשר כמו להכעיס הלכו להם לאיטם...
מיד כאשר הגיע אל עירו, נאסף על ידי משמר המלכות שכבר החל לחפש אחריו, אבל ה'צאר' כמו רוח אחרת הייתה עמו, הוא ביקש שיעזבו את פציעתו, וחיש שיוליכוהו לעבר אותו 'בור אימתני' אשר בלע אל לועו את 'עמרם' אציל הנפש ורחב הרואי.
חיש השתלשל לו כח חילוץ אל ה'בור' והוציא משם את עמרם חסר הישע. עמרם שמע את דבר מחלציו וקידם את פני ה'צאר' בצהלת פנים כמו לא ניצל ברגע זה מגיא צלמוות של בור טחוב.
הצאר חשב שדעתו של עמרם יקירו נטרפה עליו. 'שמחה זו מה היא עושה?' פנה אל עמרם יועצו שכבר הספיק להחליף את בגדיו בבגדי מלכות מגוהצים. 'אומר לך' ענה עמרם. 'ראה נא מה גדול החסד אשר נעשה עמדי. כי לו לא היית מעניש אותי באותו בור מחניק, הלא הייתי ממשיך יחד עמך בדרך ה'מלך'... יחד היינו נופלים אל בין שיני אותם 'קניבלים'.
הבט והתבונן הוא לחש אל הצאר... 'ירייה אחת נורתה. ירייה אחת שהצילה את שנינו. כי לו היינו נתפשים יחד ברשתם, שוב אותך אכן היו משחררים בגלל רגלך הפצועה, אבל אותי... אותי לבטח היו אוכלים... כך ניצלנו שנינו... אותך לא אכלו בגלל רגליך הפצועה, ואותי לא אכלו למרות רגלי השלמה.
יתירה מכך, לו הייתי אני זה שנפצע, הלא לא היית יודע לחבוש את מכתי. היית משאיר אותי ביער וחיש ממהר להזעיק עזרה. ובנפלך אל מלתעותיהם, היינו שנינו מסיימים את חיינו בצורה מעוררת חלחלה. מסובב כל הסיבות תכנן עבורנו א"כ את המהלך המושלם. אתה תיפצע, תיחבש, תפיל, תלך תיפול ותנצל, וכך תצא מן היער ותזעיק עזרה להושיעני.
כי אכן דרך ה' יחידנית היא. ה'צדיק' יודע שהוא מהלך בה כרצונו העליון והכל מכוון מלמעלה לטובתו וטובת נשמתו, לא כן הרשעים שאינם כן. לנצח יראו את קשייהם כ'כשלונות' 'מעידות' 'טעויות' ו'החטאות'.
לכן יאמר דוד המלך נעים זמירות ישראל (תהלים קכ"א): 'אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל'. – שומר ישראל אכן לא יתן למוט הרגלים כי לא ינום ולא יישן. אבל, בקשה אחת יש לו: 'הִנֵּה' – כאומר ומפציר, 'האמן באמונה גמורה ומחלטת, כי 'הִנֵּה' אני בא להושיעך. הכל מוכן ומזומן לישועתך כאשר רק תדע להרים אלי עיניים ולצפות לישועה.
לכן כאשר עם ישראל גומר את ה'מלאכה' ומכין את כלל חלקי ה'משכן', יבוא משה רעה ישראל, יביט על כל המפעל ותאמר תורה: 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה'.
הנה יאמר משה 'וְהִנֵּה' – לאמר ולהפיל תחינה ליושב מרומים, כי 'הנה' באו בניך וסיימו לתת את חלקם עבור משכנך. כעת הכל מוכן וימתינו אלו לראות בישועתך בורא כל עולמים – בקיום רצונך הגדול להשכין את שכינתך ביניהם.
לכן יאמר לו בורא מיד: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד: וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וגו'.
וכך אכן 'בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ' באותה שנה - 2449 שנים מבריאת העולם – א' לחודש ניסן שנת ב' אלפים תמ"ט, עצר העולם את נשימתו. ה'משכן' נבנה, בורא עולם יורד ומשכין שכינתו בתוך בית אשר יצורי כפיו בנו עבורו.
גדול היה היום. עבור בורא עולם שנתאווה לשכון בעולמו, עבור עולמו הנוצר בדיוק לשם מטרה זו, ויום עצום עבורנו האומה הישראלית – האומה המהלכת עם סיפורה ההרואי מאותה שנה ועד הלום – 3335 שנים. שנה שנה וסיפורה. דור דור וסיפורו. נפש נפש וסיפורה הפרטי.
ועל אותו יום בו נשקו שמים לארץ וירד בורא כל עולמים לשכון בינותינו, בפרק הבא ב"ה.