בשום לב נראה כי התורה תבוא להדגיש ככותרת, כי מכלול הקרבנות יהיו דוקא מה'בהמות' ולא מה'חיות'.
הידענו מה גורם להבדל בין 'חיות' ל'בהמות'? כי כשנדע, אולי גם נוכל להבין למה התורה דורשת דוקא את מין הבהמה.
ההבדל הוא ברור וניכר לעין כל. ה'חיה' כשמה, 'חיה' לעצמה במדבריות. היא איננה צריכה לאדם, ולא נותנת לו יבול.
ה'בהמה' איננה חיה לעצמה. היא חיה בקרבת האדם וגם נותנת לו יבול. אם במשא החמור, אם בחלב הפרה או העז, ואם בצמר הצאן וכדו'.
צא נא וחשוב מה היה קורה אם האדם היה צריך לחרוש בידיו, לדוש ברגליו, לישא את שקי החיטים ולטחון אותם בידיו... לאחר מכן היה צריך לחטוב עצים ולהרים את משאם לעבר התנור, לארוז ולחלק רגלית את הכיכרות בין בתי התושבים... האם היה לו זמן לעצמו? האם היה לו רגע אחד להתקרב לבוראו???
הלא את ליבת חייו היה מפסיד. זו אכן הסיבה בגינה יקראו ל'בהמות' כשמם מלשון 'במה'. כי הם אלו אשר ירוממו את האדם אל בוראו בנתנם לו את היכולת לפנות את עצמו מענייני שעה עבור ענייני עולם.
ובעת אשר יפול האדם ויחטא, הרי הוא במעשיו פגם באותם בהמות אשר מטרת ביאתם אל העולם היה עבור קירובו אל מי שאמר והיה העולם... הרי שהוא בעצם ריחוקו מן הבורא, הלא ייתר את ה'בהמות' ואת משמעותם עבורו.
'בהמה' זו אותה הוא כעת מקריב, שמחה ללכת לעבר המזבח... הלא שם הוא מקום תיקונה הנצחי לעלותה לריח ניחוח לפני מי שאמר והיה העולם. ומבחינת החוטא, מעשה ההקרבה בעצם ממחיש את חרטתו מחטאו והבנתו כי אכן במקום לעלות על ה'במה' ולהתקרב ליוצרו, הוא הפנה לו עורף במעשיו הרעים.
הוא יקריב א"כ את ה'בהמה' \ 'במה' שהוא ייתר... הוא יסמוך את ידיו על ראש הקרבן ויתוודה על חטאיו – על 'החטאותיו' וטעויותיו. הוא יוציא מקרבו את הרוע ויפנה מקום אל הטוב הממתין לו מעבר לפינה. הוא יתרומם על 'במותי ארץ'.