התורה - בת יחידה (פרשת תרומה)

^{כח חידושו של האיש הישראלי ב'תורה' היא התגלמות הזכות הגדולה בעולם. הזכות שנולדה בעת מתן התורה, עת הקב"ה 'נתן' את התורה ורוצה שבניו יחדשו בה ויפלפלו בחכמתה שתמלאם עוז ותעצומות. לא. הוא לא רוצה שיניחו אותה בכספת למשמרת שלא תינזק. היא במילא לא יכולה להנזק. רצונו הוא אחד ויחיד, שיבואו בניו ויגלו בה את כוחם. שיבואו המה קרוצי חומר ויטביעו בה את חותמם שלהם. שילמדו, שיהגו, שישאלו יחדשו ויקטפו פירות של הוד והדר.}

^{וראה נא לשון פסוקי התורה בפרשתנו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". והשאלה כמו זועקת, וכי בורא עולם מבקש מעימנו 'תרומה'??? וכי כלום חסר דבר מבית המלך???}

^{נראה נא לשון 'מדרש רבה' כאן: 'יש לך מקח שמי שמכרו, נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש'(ע"כ)} 

^{וכשנרצה לראות תיאור על מעמד העברת התורה אלינו קרוצי חומר, נביט אל דברי מדרש רבה פרשת יתרו וכך כתוב שם: 'א"ר ברכיה, ה'לוחות' היו ארכן ששה טפחים - כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים, ובידו של משה שני טפחים, ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד'(ע"כ)} 

^{וצריך להבין מה משמעות שיעור הלוחות וצורת החזקתם ו'השבייה' שהייתה כמבואר בדברי רבי ברכיה.}

^{ואולי ביאורו ע"פ אמרם(קידושין ל:) 'ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו' וברש"י: 'שלשה שותפין הן - מפרש בברייתא במסכת נדה כו', והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור'.ובנדה(ל"א.) הוסיפו בחלק בורא כל עולמים ביצירתו ואמרו: 'והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל'(ע"כ)} 

^{הרי לנו דברי רש"י שדיבר על 'נשמה', 'מראה עין ושמיעת אוזן', ו'דיבור'. וגמרא שהוסיפה 'רוח' 'קלסתר פנים'' 'הלוך רגלים' 'בינה' ו'השכל'. וצ"ל שרש"י כלל את ה'רוח' ו'קלסתר הפנים' בה'נשמה', ו'הלוך רגלים' 'בינה' ו'השכל' בה'דיבור'.}

^{כי באמת שלושה חלקים בחלק בורא כל עולמים ביצירתו. כי הראשון הוא 'חייו ומהותו' – עוד קדם ה'עשייתו' בעולמו, המה נשמתו רוחו וקלסתר פניו (- המקום היחיד בגוף המשתנה ומראה בבהירות על פנימיות מהותו). החלק השני הוא 'כלי קליטתו בעולם' המה הראייה והשמיעה. החלק השלישי הוא 'כח פעולתו בעולמו' הוא 'דיבורו' 'הילוכו' 'בינתו' ו'השכלתו'.}

^{גם בחלק אביו ואמו נוכל לחלק לשלושה חלקים. כי האב יביא את ה'שכל' ה'היגיון' ה'השקפה', האם תביא את ה'רגש' את ה'מידות' את ה'עדינות' וה'התחשבות' ובורא כל עולמים יתן את ה'מהות' את ה'קשר' – את ה'פנימיות' של חייו ומשמעות עולמו.}

^{ובאמת שלושת החלקים כבר מרומזים במשנה (מסכת אבות פ"ב מ"א) בדברי רבי יהודה הנשיא שאומר: 'הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין'.}

^{וראה דברי לבת אש הבוערים תחת קולמוסו של בעל 'מגן אבות' שם וז"ל: 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה והשלשה הם: 'עין רואה', ו'אוזן שומעת', ו'כל מעשיך בספר נכתבין'. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון, יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בראשון מחגיגה, אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו, יגברו עליו צורכי הגוף, ותעבור אותה בושה, אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו, יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם, וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו. וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה'), 'וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו'. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה' (ע"כ)} 

^{ועיין בדבריו כי קילורין לעיניים המה ואשר יוצא מהם כי יסוד גדול בדברי המשנה אשר האיש הישראלי לא היה מעיז פניו לחטוא ולמרות פי בוראו אם היה חש שבורא כל עולמים 'רואה' 'שומע' 'יודע וזוכר'. וסיבת אי בושתו היא אי הרגשתו מזה העניין וכמו שאמרו בברכות (כח' ע"ב) 'אמר להם (ריב"ז לתלמידיו קודם פטירתו) יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?. אמר להם ו'לואי'. תדעו: כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם' (ע"כ) הרי שבושת גנב כי ימצֵא גדולה ועצומה היא כאשר היכולת של האיש הישראלי לגנוב בוראו היא משום אי ראותו אותו כגוף נפרד הרואה שומע יודע וזוכר. כי אם ירגיש אדם מבוראו כך, מה תגדל בושתו ומה מקום ימצא לעצמו. כי הלא אלוקים יראה ללבב והוא יודע מה היה בליבו של זה ובמסתרים תבכה נפשו ותשוח על שברה עד כי מי ירפא לה זולת אלוקיה מתיר אסורים וזוקף כפופים.}

^{ננסה נא לדמיין לעצמנו מצב של פגישה עם הגורם הכי אהוב עלינו בעולם, ובאמצע הפגישה, עת נישיר מבט אל המכר האוהב כל כך יבוא מן דהוא וילחש על אוזנו את כל חטאינו ואת כלל חסרונותינו. הוא יספר לו מתי פגמנו בנשמותינו ואימתי זללנו מעבר לשובע נפשינו. אימתי כעסנו ואימתי היתה עינינו צרה. אימתי היינו 'גאים' ואימתי זילזלנו. אימתי לא התפללנו ואימתי לא קראנו. אימתי חיללנו שבת ואימתי חיללנו את השם. אימתי פגענו ואימתי לא כיבדנו את שמנו ואת המתנות שקיבלנו. - - - נראה שאדם מחפה את עצמו עם מרקם של התגוננות המונעת בושתו מזולתו ע"י אי ידיעת הזולת מציאות שונה תחת אותו מעטה.}

^{עם בוראו הוא חש משום מה שהוא 'כבר יסתדר'. הוא יודע שאלוקים יראה ללבב אבל אין לו בושה צורבת ממנו בגלל שהוא לא חש בכלל שהוא דומה לבוראו. מציאות המרחק מבורא אשר איננו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף יוצרת חייץ ובידול מהיכולת 'להתבייש'. וע"כ הנביא אומר "כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא" (ירמיהו ב' כו') ופי' רש"י: 'בתחלה כשהוא נמצא גנב והוא היה מוחזק נאמן' (ע"כ) כך מתוארת הבושה הגדולה ביותר בעולם – אדם שהיה 'נאמן' ואשר תחושת קיומו והצדקת אישיותו היו ה'אמת' שהייתה נר לרגליו, ולפתע ימצֵא 'גנב' – 'שקרן' מסלף המציאות וסיבה לדחיון וחידלון. הלא לא יוכל אז לישא פנים אל זולתו ולא ימצא מקום לעצמו.}

^{הרש"ר הירש מסביר בכך את הפסוק "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו" (בראשית לז' לד') שבושה מלשון 'יבשות' מסמלת קרע ביחסיו החיצוניים. כבודו ואושרו נפגמים ונסתם מעיין חיותו. לכשתרצה לברר מהי אותה יבשות עלומה הקוטעת את פתיל חייו ובסיס קיומו באחת, תמצא שעניינה התחושה והשאלה המנקרת בראשו ובבסיס אישיותו – היאך זולתי מסתכל עלי?. וכאשר הוא ישלול את ה'אדם' שבי, הוא אכן יתגמד.} 

^{ומה מתקו המשך דבריו כי אמת היו 'פושעים בישראל' שרצו להשקיט מצפונם וע"כ אמרו כי אלוקים איננו גוף ושוב היאך יוכל 'לראות' 'לשמוע' ו'לזכור'. וזרמת סוסים זרמתם ולזה פערו פיהם, כי הלא זה מה שאמר דוד המלך (תהלים צד) 'בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט. הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל". והדברים מבהילים. כי נקט שלושת אלו דייקא – ה'ראיה' ה'שמיעה' 'הזיכרון והידיעה' - להודיע ולהוודע כי אף שמצווים אנו לדעת כי 'הבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', נצטוינו לידע לזכור ולשנן שלעניין שלושת החושים הללו: 'ראייה' 'שמיעה' ו'זיכרון', מצווים אנו לראות בדיוק להיפך, ושומה עלינו לחוש ולהרגיש שעומדים אנו מול בורא נבדל מאיתנו, מלך שיודע צפונות לבינו ומעשינו, 'רואה' בעוניינו 'שומע' דיבורנו ו'רשומים המה בזיכרון' לפניו, ועתה הוא מביט אל תוכנו ורוצה לראות בו בקשת מחילה וסליחה בושה והשפלת עיניים. ועד כדי כך ביאר ב'מגן אבות' ומצא ששלושה ילדים קרא יעקב בשמות המראים פעולה בבורא כל עולמים: 'ראובן' ("וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" בראשית כט', לב') 'שמעון' ("וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" בראשית כט' לג') ו'יששכר' ("וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר" בראשית ל' יח'). אלו ותו לא. כדי להודיע קבל עם ועולם שלא כאותם פושעי ישראל הסתכלותנו לעניין כל השלושה האמורים.}

^{מה נאמר ומה נדבר. נפלאים דרכי איש ופלאת תורתו של בורא כל עולמים. כי הנה התחברו ובאו לנו חוט משולש שלא במהרה הוא ניתק אשר התחיל מרבינו הקדוש אשר הוא גילה לנו השלוש שמצאנום בדברי נעים זמירות ישראל ועתה גם ראינו ש'לאה אמנו' ראתה כבר צורך לומר שלושה שמות על מידותיו של בורא כל עולמים ובשלושה עניינים אלו דייקא – ה'ראייה' ה'שמיעה' וה'זיכרון' ועל סדרם בתורה באו גם במשנה.}

^{ועתה נראה כי המה גם שלושת החלקים של הקב"ה אביו ואמו. כי חלק הקב"ה ירמז על חלק ה'ראייה' כאשר ה'ראייה' היא דבר רוחני בלתי מוגבל ויש בו משמעות של 'הבנה'. קלח האב ירמז על חלק השמיעה, כי הלא אביו יתן לו את החלק הגשמי של כלי פעולתו בעולמו. חלק אמו ירומז בה'דיבור' – אלו פעולותיו בחייו אשר אמו שמסרה את נפשה ונתנה לו מחלבה ודמה, היא היא שתקח בכורה על מעשיו ופעולותיו בעולמו.}

^{אבל האמת היא שבמצווה הגדולה של אומתנו 'עם ישראל', מקום של כבוד מונח למצווה ההרואית של 'תלמוד תורה'. כי היכולת של בן אנוש ללמוד תורה אשר עד היום ולנצח היא מחדשת נעוריה וממלאת את לומדיה והוגיה עוז ותעצומות בהיותה מיישרת מהותם עם מעות מי שאמר והיה העולם, היא יכולת יחידנית ואין לה כל מקבילה. ובזכות הזו ישנם ג"כ שלושה חלקים.} 

• ^{יש את החלק של הקב"ה הלא היא תורתו – ביתו יחידה אשר השתעשע עימה תתקע"ד דורות קדם בריאת העולם.}

• ^{יש את החלק אשר בידינו – תורה שירדה ממרום באהבה אל עמו ע"י רועם משה רעה ישראל – הלא המה דברי התורה וחלקיה. אם של 'כתב', ואם אלו של 'ע"פ'.}

• ^{אבל יש את החלק השלישי הלא הוא 'חלקו של היהודי בשני החלקים הראשונים'. כי אחרי שתורה ירדה משמים אש שחורה ע"ג אש לבנה ובה – כאמור: חלק של בורא הלא כחמתו השזורה בין עליה, וחלק טכני של אמריה כי נעמו הנמצאים בידינו, כעת יבוא תורו של היהודי לגשת אל שני החלקים הללו ולרכוש לעצמו בהם מקום של כבוד.}

^{כי כח חידושו של האיש הישראלי היא התגלמות הזכות שנולדה בעת מתן תורה, עת הקב"ה 'נתן' את התורה ורוצה שבניו יחדשו בה ויפלפלו בחכמתה שתמלאם עוז ותעצומות. לא. הוא לא רוצה שיניחו אותה בכספת למשמרת שלא תינזק. היא במילא לא יכולה להנזק. רצונו הוא אחד ויחיד, שיבואו בניו ויגלו בה את כוחם. שיבואו המה קרוצי חומר ויטביעו בה את חותמם שלהם. שילמדו, שיהגו, שישאלו יחדשו ויקטפו פירות של הוד והדר.} 

^{נבין א"כ כי התמונה הבלתי נתפשת הלזו של בורא עולם המחזיק את הלוחות מחד, ומשה רעה ישראל המחזיקם מאידך, והטפחיים שנותרו באמצע ממתינים ל'שבייה', היא היא התמונה הנצחית של היהודי הלומד. של היהודי ההוגה בתורתו יתברך והיא ממלאת את כל מהותו ומצבו.}

^{תדיר עת יגש אל דברי התורה, הוא ימצא בהם את חלק 'בורא' הלא חכמתו הנמצאת בהם, את חלק 'משה רעה ישראל' הלא הם החלק הטכני העובר מדור לדור. ובתווך תמיד ימתין לו החלק 'שלו'. החלק הממתין ל'שבייה' שרק יהודי זה יכול ליתן בו.}

^{נבין א"כ את האמור ע"י נעים זמירות ישראל הלא דוד המלך בתהלים (פס"ח) על משה רעה ישראל: 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם', כי אכן עלה לַמָּרוֹם ושבה שֶּׁבִי בלוקחו מַתָּנוֹת בָּאָדָם – מתנות המזכות 'אדם' למדרגות שלא יכול היה מעולם ולעולם להגיע אילולי אותה שבייה – אותה מתנה, אותה המלכה.} 

^{נבין א"כ גם את אומרו 'ויקחו לי' ולא 'ויתנו לי'. כי בקשת בורא שיקחוהו עימם. עם תורתו.}