ה'נתינה' כ'לקיחה'. האמנם? (פרשת תרומה)

הסב ונכדו היו מהלכים במשעולי הכפר. הסב הגיע לבקר את נכדו לכבוד יום הולדתו ה12 וחוזרים היו כעת מחנות המאפים כשעשר (10) לחמניות בחיקם. באחד העיקולים הם פגשו 'אותו'... את ההומלס המוכר לכל ילדי השכונה. ישוב היה בצד הדרך וידו פשוטה קדימה משל מלידה היא עומדת כך.

הם הלכו וקרבו אליו והסב החל לוחש לנכדו: נכדי יקירי, התאות לתת שני לחמניות ל'מסכן' זה?. הנכד האט את מהירות הליכתו. נראה היה כי גם אוושת העלים השתתקה לפתע... קשה היה לו להוציא מרשותו שני לחמניות טריות... 

אמת. הוא לא צריך את כולן, אבל קשה היה לו לוותר על מה שכבר היה מונח בחיקו - ברשותו. 

הסב ראה בקושיו והחליט לא להכריח. הם הלכו וקרבו, ומשהגיעו 'אליו', החליט הנער כי הוא לא יכול לראות ברעבונו של זה, ונתן לו בחיוך שני מאפים חמימים. הם המשיכו לילך בשתיקה של הדר. גאה היה הסב בנכדו עדין הנפש ואציל המידות. לאחר הליכה ממושכת הוא פנה אל נכדו ושאלו: 'כמה לחמניות נשארו לנו', 'שמונה' ענה הנער ללא מחשבה יתירה.

'לא' פסק הסב. בא ואסביר לך משהו; צייד הלך ברחובות העיר ולפתע קלטה אוזנו שירת ציפורים עריבה. הוא הרים את עיניו וראה עשרה ציפורים עומדים על גגו של בניין קרוב. הוא כיוון את קנה רובהו וירה שני כדורים. שני ציפורים נפלו חלל... 

'כמה נשארו לנו' שאל הסב את נכדו ועצר את הילוכו. 'שמונה' ענה הנער. 'לא' פסק שוב הסב. 'ממש לא'. שניים נשארו לנו... 

שמונה עפו להם... כך בדיוק הוא גם בעניין הלחמניות. הן אכן טעימות ומגרות את כל החושים. אבל אחר אכילתם הן לא 'תישארנה לנו'. הן תלכנה להן בצינורות הביוב העירוניות... אלו השניים שנתת ל'מסכן' ההוא, הן אלו ש'ישארו לנו'.

עניין זה והרבה יותר עמוק ממנו נמצא בפרשתנו – פרשת 'תרומה'. 'תרומה' לא נקראת 'נתינה' היא נתקראת 'הרמה' – הבאה אל היעד. נלך במשעולי הפרשה, נלקט מפירותיה כי טובים ונראה כי לא כמו שנראה לנו שככל שניתן יותר יגמר לנו מהר יותר, אלא שככל שניתן יותר, יהיה לנו יותר. הרבה יותר. 

נצא לדרך ונראה איך זה עובד בשטח; 

ומשנה ערוכה לנו בענין זה (אבות פ"ג מי"ג): 'רבי עקיבא אומר... מעשרות סייג לעושר'. היינו: ה'מעשרות' אינם גורם ל'נזק' ומחסור אלא הם המה השמירה של ה'עשירות'.

וז"ל 'מגן אבות' בביאורו על המשנה שם: 'והתנא אמר דבר גדול מזה, ש(המעשר) מקיימו ומוסיף עליו, כמו שנאמר "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד" (משלי יא) כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות, אלא סייג לעושר'(ע"כ) הרי ש'עֹשֶׁר' הוא דבר 'נוסף' הבא לו עקב הפרשתו ולא בכדי 'עֹשֶׁר' נכתב באותיות 'עֶשֶׂר' (10). כי אכן מציאות קַיימו מצוות הפרשת 'אחד מעֶשֶר', תביאנו אליו. 

וכדי לבאר את הדברים וצורת פעולתם נצטרך ללכת מעט אחורה...

העולם נברא בעשרה 'מאמרות' כמ"ש במשניות אבות (פ"א מ"א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם'. הדברים אינם תלושי מציאות אלא הינם פעילים עד ימינו אנו וכמו שיבואר. 'עשרת המאמרות' הינם עשרה מלאכים \ כוחות השפעה הפועלים כעת חיה בעולמנו, ודרכם בורא עולם משפיע על האדם שפע טוב או חלילה הפכו עד שנכד הבבא סאלי זי"ע הסביר להרב יגאל כהן שליט"א, כי סביו היה עושה ניסים דרך מה שהיה יכול להשביע את המלאכים לעשות כרצונו. 

דבר פלא נוכל לראות כאשר מאמר הראשון (1) \ המידה הראשונה (1) הלא מידת ה'חכמה', 'מניינה' (ערך תיבותיה) הוא ג"כ (1) [ח(8) כ(20) מ(40) ה(5) = 73 \ 7+3=10 והערך של הספרות 1 ו0 הוא (1)]. המאמר העשירי (10) \ המידה העשירית (10) הלא מידת 'מלכות', 'מניינה' (ערך תיבותיה) הוא ג"כ (1) והמה שני מידות יחידות העולה שמם למניינם.

לא בחינם יהיו א"כ אלו בתחילת ובסוף כל סדרת מספרים (לאחר 'עשיריה' ראשונה, יתחילו את השנייה השלישית וחוזר חלילה עדי יגיעו ל'עשר עשרות' או אז יעברו למניין חדש – 'מאה' ולאחר הראשונה ממנו תבוא השנייה עדי יגיעו ל'עשר עשר עשרות' ויעברו למניין חדש – 'אלף' וכן הלאה על זה הדרך). 

'עֶשֶר' (10) יסמל 'מלכות' כאמור, ו'עשר מכות' יביא הקב"ה על המצרים להראותם כח מלכותו. בעשרה מאמרות נברא העולם ו'עשרה דברות' ב'לוחות הברית'. מתנת 'יעקב' ל'עשו' הייתה ג"כ ב'עשרות'. 'שָׂרֵי ישראל' בעצת 'יתרו' היו ב'עשרות': 'אלפים' 'מאות' 'חמישים' ו'עשרות'. 

והעולה על כולנה תראה במניין ישראל שיהיה תמיד ב'עשרות' בשלימות ואין אף לא שבט אחד שהיו בו 'יחידים' במנינו בכל המניינים כולם. ואפשר ביאורו הוא כי שיטת הרמב"ם ידועה לאמר על 'השגחה נפרדת' הקיימת מאיתו יתברך על כל 'מין' כלפי עצמו, שוב נבין שהשפעתו יתברך על כל 'שבט' אשר לא הייתה דרך מקרה חלילה, תבוא כהשפעת 'מלכות' דייקא ב'עשרות'. 

נבין גם למה 'יצחק' זכה לברכה כזו כמ"ש (בראשית פכ"ו) "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה". כי "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" המלמדנו ברכת ה'מעשר', יורה לנו גם את מהות כח הברכה: 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' כמו עשר פעמים עשר הנותן תוצאת של: 'מאה'.

ונתיב דברינו יבוא הכל על ביאורו שלם. כי מתנת ה'עֹשֶׁר' היא 'ברכת נתינה' תבוא רק אחר שיפריש חלק ה'מלכות' – החלק ה י' לבעל הממון הלא הוא הקב"ה ויתן ממנו לעניים באשר זהו תכליתו. בהיפך הנתינה, הוא אולי שומר על מה שיש לו, אבל הלא יכבה אורו של עולם ויסתיר עצמו מן ה'שֶמֶש' הנוספת האמורה ב'כוזרי' – הלא הוא הקב"ה המאיר נשמות ישראל ורוצה להשפיע עליהם בכל עת ורגע.

אמרו חכמים במדרש רבה (ויקרא פל"ד): 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית'(ע"כ) כי למענו ובזכותו קיבל כל שפעו עד שזה כוונת תורה "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ"(דברים ו) כי 'צְדָקָה' מלשון 'צֶדֶק' תבוא, באשר נתינתו לעני היא 'עשיית צֶדֶק' (כי עבורו ניתנה לו כאמור), והיא - 'תִּהְיֶה לָּנוּ' \ 'עבורנו' כי היא הנותנת 'לָּנוּ' 'ברכת' השי"ת.

עתה תבין לשון הפסוק בתחילת הפרשה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ולא אמר 'וינתו לי'. כי יבוא לרמז על ברכת ה' האמורה אשר תחול רק אחר הרמת תרומתו. ועד כדי כך יהיו הדברים שאין ההפרשה 'נתינת יבול', כי 'לקיחת ברכה' היא. ע"כ רמז באומרו 'וְיִקְחוּ לִי' כי ה'קיחה' שלפניך איננה 'נתינה', אלא בזכותה אתה 'לוקח' לֶ-י' - עשרת מערכות ההשפעה הנגזרות עליך ממרום.