'יתרו' פרשה 'מיותרת'?

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה" וב'ספרי' (במדבר עח): 'ר' שמעון בן יוחי אומר: שני שמות היו לו: 'חובב' ו'יתרו'. 'יתרו' על שם שיתר פרשה אחת בתורה שנאמ' ואתה תחזה מכל העם'(ע"כ) ושני דברים צריכים לעיון בזה. א. מהו לשון 'יִתֶּר פרשה' והלא הוא 'הוסיף' ולא 'יִתֶּר'. ב. למה נקט דייקא התיבות 'ואתה תחזה' מתוך אותה פרשה.

וביסוד העניין צריך להבין לעניין מה היה יסוד חידוש יתרו בהצעת ה'שרים' אשר לא חשב על זה משה עצמו או אחד מישראל. מה גם שצורת דברתם צריכה עיון באומרו: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים". וצריך להבין שאלתו: וכי לא ראה בעצמו מעשי משה. מה גם כוונת אומרו 'עֹשֶׂה לָעָם' ומה תשובה בדברי משה לתמיהותיו.

ויש לישב ובהקדם ביאור אומרו "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ". והנה הלא משה הוא סמל הענווה כמו שהעידתו תורה (במדבר יב) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ועתה בא 'יתרו' להודיעו: "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא" כאשר 'אני' יהיה לשון של גאווה כידוע. גם משמעות 'חותן' המוזכר כאן לראשונה יש עליו את הדעת כאשר נראה שדייקא הורי ה'כלה' יקראו 'חותן' ו'חותנת'. לעומתם הורי ה'חתן' יקראו 'חם' ו'חמות' ויש להבין סיבת הדברים.

והנה סיבת היות ה'אני' לשון 'גאווה' היא כי בדת ישראל אין מקום ל'אני'. 'אני השם' לנו ומאז ועד הלום ולעולם מצווים אנו ממנו יתברך ב'אבות' (ב ד): 'עשה רצונו כרצונך' ומשמעו ראה ב'מגן עבות' שם שביטול גמור של הרצון העצמי לפנינו. וע"כ אמר 'עשה רצונו כרצונך' – כי עליו לעשות שרצונו יתברך יהיה רצונו שלו – לרצות ולשמוח ברצונו יתברך. כי אחר שיעשה כל מעשיו 'לשם שמיים' כמבואר בהקדם דבריו שם, הרי מהותו נהפכת למהות אלוקית וכמו שמצינו אצל אברהם שאמר (בראשית כב) "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" ואמרו חז"ל לבאר אומרו 'וישלח' שהיות שרצון בורא היה הפכי משליחת היד, שוב הוצרך ל'שלחה בכח', כי מעצמה היה בה התנגדות למעשה שליחת היד כאמור. זו היא הסיבה א"כ לחסרון ה'אני'. אין 'אני' נפרד לאיש ישראל. כי בהיותו נקרא 'ישראל' מלשון – כי שרית – נלחמת, הרי הוא נלחם עם יצרו המפתהו לעשות את הנוח והרצוי לגוף הבהמי והרי הוא משליט רצונו יתברך עד שאין בו מהות אותו 'אני' אשר 'יתרו' שולח ל'משה'.

 עתה נלך לבדוק בשום לב מהות 'חתן' אשר על שמו תיקרא ה'חתונה' בהיותו 'מתחתן' ולכאורה למה לא יקרא המאורע 'חכולה' ע"ש ה'כלה'. גם צריך לבאר סיבת קריאת שם הוריה דייקא 'חותן' ו'חותנת' לעומת הוריו שיקבלו שם 'חם' ו'חמות'.

ושורש הדברים מבוארים באורו הזך והנקי של הרש"ר הירש ונביא נא לשונו אף אם מעט באורך, כי נעימים הדברים למקרא, ועוד יותר – להבנה. ואלו דבריו (בראשית יט): 'חתן: כדרך שקרובי שאר - בשר, איש ואשה, אב ואם, בן ובת, אח ואחות, נקראים בלשוננו על שם קירבתם, הכל לפי מהות הקירבה ומשמעותה הפנימית - כן מדקדקת הלשון תכלית הדיוק במתן שמות של קרובי חיתון: לשוננו נוסדה על אדני ההגיון; ואין לך ראיה, המאשרת אמת זו יותר מהעובדה המתמיהה - שהורי האיש והורי האשה שונים בשמותיהם: הורי האשה נקראים "חותן", "חותנת" בפי הבעל - והוא להם "חתן"; ואילו הורי האיש נקראים בפי האשה: "חם", "חמות", והיא להם "כלה". הכלה מתקבלת בבית חמיה, ונכללת בתחומו. יחד עם בעלה בונה היא את בית הוריו ומוסיפה לו תא חדש. הורי הבעל מסבבים אותה כ"חומה"; והיא "משכללת" את ביתם, ונעשית בו "כליל" תפארת ועטרת חמדה. לעומת זה החתן בונה, כבן, רק את בית הוריו הוא, ואינו נבלע בבית חותנו, אלא נעשה קשור אליו בלבד. קשר זה, הנעשה באמצעות הבת ובעבותות אהבתה, מקשר זה עם זה שני צדדים העומדים בפני עצמם, ונוגע איפוא במידה שווה בחתן ובחותנו: הרי הם מתקשרים באותו יחס הדדי הבא לידי ביטוי על - ידי שורש "חתן" - המורה על התקשרות הבתים על - ידי נישואין, על - ידי התחתנות. אם נשווה את השורש "חתן" לשרשים הקרובים לו בהגאיהם: "אטן" (מטווה דק) ו"עדן" (ששון, ואולי קשר וחיבור של ששון, השווה "התקשר מעדנות כימה" - איוב לח, לא) - הרי נמצא שחתן מורה על התקשרות שיש עמה סיפוק הדדי עליון, והיא מושתתת על הרמוניה גמורה בהשקפת עולמם ושאיפת חייהם של הבתים המתקשרים זה עם זה. אולם - והדבר אופייני מאד ללשוננו - אין בה מלה שתציין את עצם היחס ההדדי שבין חתן וכלה; אנחנו מדברים רק על איש ואשה, ואף שאנחנו מרוממים ומעלים למעלה מכל עילוי את יחס האהבה שבין חתן וכלה - נזכור את הביטוי: "ומשוש חתן על כלה" וגו' (ישעיה סב, ה) - הרי אנו מציינים יחס אהבה זה שוב על - ידי אותן המלים: "חתן וכלה"; ורואים, איפוא, את שרשה של אותה קירבה נפשית עמוקה - לא ביחסם ההדדי של חתן לכלה, אלא ביחסו של כל אחד מהם אל הוריו של השני: החתן בישראל אוהב את כלתו אהבה עמוקה כל כך, מפני שהוא רואה בה את הבת הראויה והאהובה, עטרת החמדה להוריו ולביתם; והכלה בישראל אוהבת את חתנה אהבה עמוקה כל כך, מפני שהיא רואה בו מרוח בית אביה, והיא יודעת את שמחת לב הוריה בדרך חייו ושאיפותיו'(ע"כ)

'יתרו', חוץ מהוספתו את ה'אני' האמור, הרי הוא שולח שליח למשה לספר לו על קרבתו וחיבורו אליו ולכן יאמר: "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ" – היינו 'אני' בא אילך, וזכור נא אשר הלא 'מחובר אני' אילך בקשר של חתנות. משה הוא כאמור סמל הענווה והשפלות והוא ימָצֵא אוחז אחרת מ'חותנו' כי צורה ודרך אחרת לו לטפל בבעיותיהם לבטיהם קושיותיהם וקשייהם של ישראל. ובהקדם כמה אמרים לבאר עניין 'אמת ושפלות' אשר מו"ר שליט"א הטיב לבארם בנועם שיח לפני כמה שנים לאמר כי אחד המה וקשר להם בל ינתק. כי ה'שפלות' מבוססת ומחייבת 'אמת' מוצקה מאחוריה בדיוק כמו ש'אמת' מוצקה תביא בעקבותיה 'שפלות' נהדרת וחסרת עכבות. כי לו הייתה סיבה אמיתית לאדם להתגאות, שוב הענוותן ושפל הברך היה 'משקר'.

היינו: היכולת הבסיסית של הענווה היא טענה מוצקה שה'אמת' קוצצת בכנפיו של הרוצה להתגאות עדֵי יעלה עיניו לשמים ויודה על מה שקיבל ויאחז בכל עצם מעצמיו שהוא כדמות בובה הנשלטת בידי אדון כל הארץ – כי כאמור, זו האמת. לאורך ההיסטורייה רבים היו אלו שחשבו ש'לעולם חוסן' ו'מסודרים' המה עד שמציאות כוחו של בורא טפחה על פניהם ההמומות והסירה לחלוטין את החיוך הדשן מפניהם המעונגות. מה שהביאתם למסקנה הכל כך ברורה ל'שפלות הברך', זו ה'אמת' הנצחית שאין לה אח ורע בעולם השקר – היותם והיותנו תלויים ברחמיו של בורא כי ממנו הכח וממנו המח, ושיסוד זה אסור אף לא לרגע לשכוח. מציאות זו של 'ענווה' תיתן לנושאיה מתנת חינם של 'חיסכון השתדלותי'. כי אם מילא אני רק פועל אבל ממנו תוצאות כל, שוב סמוכים המה ובטוחים על רחמיו של בורא שיעשה הטוב האמיתי שהיה יכול להיות לו היו משתדלים והופכים כל אבן. כי אין רצונו שתהיה אתה היוצר, כי ממילא הוא הוא היוצר. רצונו הוא רק שתהיה אתה 'המשתדל' – ה'פועל' את הפעולה הטכנית. 'משה רעה ישראל עניו מכל האדם' ידע כי בני ישראל משתרכים בתור ארוך מבוקר על ליל וצובאים המה על דלתות ביתו. דבר מכל זה לא הוסתר מעיניו. אבל בענוונותו כי רבה ידע כי רבים המה שליחיו של מלך מלכי המלכים לכך, ועד שלא יקבל ציווי לכך והוא עושה את כל אשר לאל ידו, הקב"ה ישלים המלאכה ובא לציון גואל ברינה.

'יתרו' רואה את ה'נעשה' אבל לא מבין את ה'דרך' וזה ביאור אומרו: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל  הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" היינו הוא רואה את ה'עשייה לעם' – את תוצאותיה של מלחמת משה עבור ישראל – הוא רואה את ייחודיות אומתם ואת טובם כי רב אבל הוא לא מבין למה לא יחלק תפקידו למען הקֵל מעליו. ומשה עונה לו את תשובת רועי ישראל של כל הדורות: אל תחשוב חותני 'יתרו' כי באים המה על מריבה כזו או אחרת – על וויכוח ממוני או עסק משפחתי, "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים" – העם מגיע בשביל לדרוש את אלוקיו ולהבין את רצונו. ואם ברצונו עסקינן, שוב אם רצונו שיעמדו על פתח הבית מבוקר עד ערב, תהא עמידה זו גופא יסוד עזרתם ומציאות ישועתם. אבל דברים אלו שאנו עוסקים בהם, אינם עניינים הנתלים בראש חוצות. אלו אינם דברים רשמיים שיכולים להכתב בספר דברי הימים – צורת בניינו של עם בזכות אמיתות וענוות המנהיג. דברים אלו המה מן הדברים המסורים ללב ויפים כל זמן שהם נמצאים שם ספונים ושמורים מעין שוזפת של מן דהוא.

אבל מרגע שהדברים הועלו ונטענו, מה גם שנזרקה נבואה מפיו והוא אמר "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל"... – דייקא אתה העניו מכל אדם תוכל למצוא אנשי חיל כמו שאמר "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לעניין ה'שמן'. כי דייקא בפרשה שמשה רעה ישראל לא נזכר לאחר שמסר את נפשו עליהם ואמר 'מחני נא מספרך' – דייקא שם הקב"ה אומר לו שרק הוא יוכל לצוות להביא את השמן האמור, וכך גם כאן נזרקה נבואה מפיו ומשה רעה ישראל ידע כי כעת עליו להרים את הכפפה. כעת עליו אכן ליצור את אותה היררכיה אשר אילולי בוא 'יתרו' לאמרה, היו יכולים עם ישראל לסלול דרכם בלעדיה – ע"י הנהגתו יתברך – דרך ובזכות 'ענוותנות' הפועל והמפעיל אשר לו יתברך בעולמו. בני ישראל שהשתעבדו במצרים ו'נוקדו' ב'נקודות הכסף' שהשיעבוד זימן לפתחם, לא תרו אחר דרכים ורעיונות כמו אלו של 'יתרו' שזה עתה בא, הגה וזימן לפתחם.

הייתה זו אומה שאחד היה בפיה ואחד היה בליבה. לא היה בה את סתירת הדברים שהייתה אצל 'יתרו' עליו נאמר: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם:  וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" – מחד נעשה בשרו חידודין חידודין כמבואר ברש"י, ומנגד פיו אמר 'ברוך'. לכן למרות שראה ואמר "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְקֹוָק מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" – למרות שראה שדייקא ממה שהם זממו להרע יצא אך טוב וחסד, עדיין לא יכול היה להטות אוזן כמו 'בני ישראל' להבין את הסיבה והמסובב. את הצורה הרעיון והשיטה.

משה רעה ישראל ידע את כל האמור, ובסוף הפרק – לאחר הרעפת החיבה מצאנו אומרו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" כי בעוד שברש"י כאן אמר: 'וילך לו אל ארצו - לגייר בני משפחתו', ראה דבריו בסיפור הדברים להלן (במדבר י) על אומרו שם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" וברש"י שם: 'אל ארצי ואל מולדתי - אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי'(ע"כ) בדיוק לכן משלח משה רעה ישראל את 'חותנו' – את החיבור עימו, כאשר יתרו מנגד יוצא את העם ומתרחק ממנו וממה שהוא מסמל. וע"כ אמר "וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" – כאשר 'לו' האמור יסמל את פרידתו ניתוקו והתבודדותו מן 'עם בני ישראל היוצאים ממצרים'. 

מה היה לנו כאן. הלא לפנינו שני הצדדים הקוטביים כל כך – מחד 'משה רעה ישראל' שבעוותנותו המוחלטת מתחנן בלשון 'נא' ל'יתרו' שיישאר עימו למרות הבנתו של משה על הפרעתו האקטיבית של 'חותנו', ומאידך לפנינו 'יתרו' הלוקח צד ומפנה גב. הרי שלפנינו התרחשות לא מעלמא הדין כאשר לדברינו 'יתרו' מקלקל מהלך 'משה רעה ישראל' בהנהגת העם (וכן הראוני בפי' בספר 'תשואות חן'), וכל זה לא גורם למשה לשלוח אותו בלא להתחנן בפניו שישאר – כל זאת כי הקב"ה ציווה לכבֵד והבנה מובנית יחד עימה אשר לא יתכן שדווקא קיום מצוותו יתברך תגרום קלקול. היינו: הקלקול שכבר קרה, קרה. כעת אם 'יתרו' בשומעו את תחנוני משה, יחליט להסכים ולהשאר, ברי למשה ששום חיסרון לא יווצר בעם ישראל מחמתו. כי הלא זהו מהלך ה'אמת' וה'שפלות' ואמירתם הנחרצת על מינוריות ההשתדלות הנדרשת והטלת היהב על מי שאמר והיה העולם, ומנגד לפנינו יתרו שלאחר תחנוני חתנו משה רעה ישראל, הוא עונה בלאו מוחלט: אני כן אלך, 'אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי'. 'יתרו' במעשיו ובטענותיו יצר את הצורך בהיררכית ה'שרים' האמורה כי לא הטיב להשתלב עם טבע ישראל המשליכים יהבם 'הלכה למעשה' אצל בורא כל עולמים והוא כן העלה העניין על נס עד שהוצרך משה לקיימו.

נבין א"כ אמרם ש'יתרו' 'יִתֶּר' ולא 'הוסיף'. כי לדברינו פרשתו הייתה מיותרת עד שאם לא היה אומרה, היה עם ישראל מתנהל כרצון משה בלא ה'שרים' האמורים. ע"כ תהיה משמעות מעשיו 'יתור' פרשה, ולכן גם נקט רשב"י הלשון ב'ספרי' שיתר פרשת "ואתה תחזה" דייקא. כי במילים אלו הוא 'יִתֶּר' הפרשה, כי אם לא היה אומר 'ואתה תחזה' ולא הייתה נזרקת מפיו נבואה זו, משה רעה ישראל לא היה מקבל את דבריו והפרשה לא הייתה 'מיותרת', היא הייתה 'לא מיושמת' ומשכך גם לא הייתה נכתבת כלל.