לעיסה מתמשכת \ במשנתו של גדול הרופאים – הרמב"ם זיע"א

^{"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" וברש"י: 'אשר תשים לפניהם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'(ע"כ) ויש להבין אומרו לשון 'אכילה' כי לא מצאנוהו על דברי תורה שנמשלו ל'מים' ולא ל'אוכל'.}

^{אבל באמת עניין גודל בהם ל'מאכל'. כי בשם ה'רמב"ם' יאמרו ללעוס את המאכל הרבה טרם בליעתו. יסוד העניין יהיה כי האדם לא ישבע מן האוכל כי אם מ'מיציו'. לפיכך, אין בו צורך לאכול הרבה ועדיף היה לו היה אוכל מעט ולועס הרבה כי אז היו המיצים רבים וקיימים גם ממעט האוכל.}

^{ועניין זה תמצא בדברי תורה. כי הלא ידענו שנמשלו דברי תורה וכל זמן שימשמש בהם, הרי מוצא בהם טעם. וכאן וכעת – אחר 'מתן תורה' – אחר קבלת ישראל תורה ממרום, יאמר בורא כל עולמים למשה רעה ישראל על יכולת שצריך שתהיה להם – היכולת לאכול – היכולת ללעוס ולמצוא טעם שוב ושוב.}

^{כי הלא מה יקרו דברי תורה ומה נוכל לערוך מולם להסביר טוב שפעם ומלוא לחותם ולא נשגה ולא נמעיט. כי הלא ארוכה מיני ארץ ורחבה מיני ים.}

^{אם בכל זאת ננסה לתהות על קנקן ולהבין אפס קצהו של 'טוּב תורה' מהו, ננסה לגשש דרכנו בנתיב מִנחה שקיבלנו מאת מסכת 'מנחות' (דף יח) ואחר שנבין אמריה כי טובים, נוכל אולי לדעת מה אנחנו לא מבינים. וז"ל גמ' שם (מודגש – דברי גמרא, רגיל - פירוש): 'אמר רבי: כשהלכתי למַצות מדותי – להשוות ידיעותי ולקנות חכמה אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע – אלי – על ידי שאקנה ממנו חכמה, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר עד לאחת – עד למאוד, אמר לו 'יוסף הבבלי' בין 'מנחה' ל'ערבית': רבי, השוחט את הזבח – ודעתו היא על מנת להניח מדמו למחר, מהו? אמר לו: כשר; 'ערבית' – שאלו שוב, אמר לו: כשר; 'שחרית', אמר לו: כשר; 'צהרים', אמר לו: כשר; 'מנחה', אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל. צהבו פניו של יוסף הבבלי; אמר לו – 'רבי אלעזר בן שמוע' ל'יוסף הבבלי': יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה – ולכן שאלת שוב ושוב וכעת צהלו פניך. אמר לו: רבי, הן – הן כן כוונו, אלא שר' יהודה 'פסול' שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי – בשם 'רבי אליעזר' תלמידו של רבי יהודה שההלכה היא 'פסול', החזרת לי אבידתי. זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו'(ע"כ)}

^{ודמעותיו של רבי אלעזר בן שמוע כמו כל השתלשלות הדברים צריכות לעיון. כי למה שאל שוב ושוב עד שבפעם החמישית הסכים לגלות את אוזנו שרבי אליעזר אסר. גם היכן ראה כאן כ"כ החביבות של דברי תורה אצל 'יוסף הבבלי תלמידו' ומה הוא עניין האבידה האמורה בתוך הדברים.}

^{אבל עניינו מבואר על פשוט כי 'אשריכם תלמידי חכמים' שהם עצמם חכמים ועדיין ייקראו 'תלמידי חכמים'. כי לעולם לא יסכימו ויהינו ליתן תנומה לעפעפיהם עדֵי יקנו בתורתו קניין גדול, כל כך עד לא ינוחו ולא ישקוטו עד שימצאו 'אבידה' שאבדה להם במשך שנות חייהם – כי הלא שמעו א' וכעת רואים בעיניהם ב'.}

^{וזה מקדם ראיתי מביאים שעון ביולוגי סיני שמסביר איך כל שעתיים מתחלף לו ה'יועץ' הפנימי בגופו של אדם מן הטחול עובר לכבד כליות ריאות מוח לב מעיים וכו' על זה הדרך. מציאות זו תבוא ליתן תוקף להחלטה מושכלת שתתקבל רק לאחר המתנה של '24 שעות' - ניסיון לשמוע את מכלול היועצים כל אחד ודעתו הוא. ודבר זה יראה כל אחד בעיניו אשר דברים שנראים היו לו נהירים וברורים בשעה זו, יהיו שונים והפוכים בתכלית שעה אחרת.}

^{'יוסף הבבלי' תלמידו של 'רבי אלעזר בן שמוע' יכול היה גם יכול להרים ידים לאחר ארבעה נסיונות לדליית המידע. אבל הוא החליט להמתין ולנסות את מכלול האפשרויות – לשאול בכל הזמנים כ"ז כי הוא חיפש אחר אבידתו כי היא הייתה חשובו עבורו כבבת עיניו. משכך הוא ניסה שוב ושוב. לו היה מקבל תשובה זהה בפעם האחרונה, או אז היה חוזר אל חיק הזמן הראשון בו הוא ניסה אך אתמול את מזלו והיה מבין כי ממנו לא תצמח ישועת נפשו וחמדת ליבו אליה קיווה זמן כה רב.}

^{אבל בדיוק לעת הזו המתין 'רבי אלעזר בן שמוע'. הוא רצה לראות האם 'חביבים דברי תורה' על תלמידו 'יוסף הבבלי' כמו דברי מאכל ויתור אחר טעמם הערב סביב שעון היום והלילה. משראה כמה חביבין דברי תורה על תלמידו, מעתה הרי זו אבידה ושומה עליו להשיב האבידה לבעליה. לקיים 'השב תשיבם'.}