מבט אל פְּנים הנפש (למיטיבי לכת)

^{'וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם'. וראה  ב'אלשי"ך' הק' שביאר שארבע 'אהבות' לפנינו, אהבתו את 'אדוניו', את 'אשתו', את 'בניו' ואת 'עבדותו'. וראה גם בשגב דבריו שכתב שהמה דרגה אחר דרגה – ירידה אחר ירידה.}

^{וצריך להבין כמה דברים: א. הסדר הלזה דוקא. ב. מה חסרון באהבתו את אדונו. ג. מה שונה אהבתו אדונו מאהבתו עבדותו. ד. מה המענה ברציעה ומכלול דיניה.} 

^{אבל באמת חולי גדול לפנינו. כי לפנינו אדם אשר: א. יאהב תוכן חיצוני במעבידו ('אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי') שהרי לא יתכן שיאהב תוכן פנימי ואעפ"כ ירצה ב'עבדות'. ב. הוא אינו מכיר במהות בניין חיי בן ישראל וצורת התהוותו (– 'אֶת אִשְׁתִּי'). ג. הוא אינו מבין מהות עומק ההבדל בין ישראל לגוי – בין 'אדם' לאלו ה'דומים לחמור' (– 'וְאֶת בָּנָי'). ד. הוא לא יכיר צורת מפעלו של אדם בעולמו – חופשיותו ויצירתו עבור עצמו – עבור יחודיותו (– 'לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי').}

^{טקסט לולהבין הדברים צריכים אנו לילך מעט אחור ולהביט אל פנים ה'נפש'. מחוייבים אנו ללמוד על מבנה רצונותיה, מאוויה ושאיפותיה הכמוסות, כמו משבריה העלולים להמיט עליה אסון.}

^{ומהות שמה הלא מבואר באר היטב בתורתו הסדורה של רש"ר הירש זצ"ל עה"פ 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה'(בראשית א) וז"ל שם: 'ביום החמישי אנחנו עוברים אל עולם החי. דבר ה' מביאנו אל שפת הים, מראה לנו מים ואוויר ואומר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל  הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם'.}

^{'שֶׁרֶץ' קרוב ל'שִׁרֵשׁ', 'זִרֵז'. משמעות היסוד של כל אלה: תנועה נמרצת וממריצה. יתר עליהם 'שֶׁרֶץ', שכן יש בו אות צד"י; משמעותה של אות זו: להתגבר על מכשולים חיצוניים; נמצאת משמעות 'שֶׁרֶץ': בעל תנועה עצמאית - בעל חי. ואכן, התנועה העצמאית היא סימנו המובהק של כל חי. כל יצור זעיר, שניכרת בו תנועה עצמאית, מתגלה על ידי כך כבעל חי. 'שֶׁרֶץ' מציין אפוא בראש ובראשונה את בעל החי הנמוך; שכן חיותו מתגלה לנו בייחוד על - ידי תנועתו העצמאית. 'שֶׁרֶץ' מציין את התנועה העצמאית - על פי הופעתה החיצונה; ואילו 'נֶפֶשׁ' היא הסיבה הפנימית של התנועה.}

^{ה'נֶפֶשׁ' היא עיצומו של החי, עיצומו הפרטי בעצמאותו המוחלטת, - וממנו כל תנועה. (משום כך משמעות 'נֶפֶשׁ' היא גם: רצון; שכן הרצון הוא המקור הפנימי של התנועה). כל בעל נפש הוא פרט הסגור בתוך עצמו; ובדרגה גבוהה יותר: הוא אישיות. הנפש היא היסוד הנעלם שבכל חי; היא נבדלת מן החומר ואיננה בטלה בחומר; היא היא היסוד הקיים - בעיצומו של חילוף החומר. אילו היתה הנפש רק חלק מן החומר, היתה מתבטלת זהות הפרט עם החילוף המתמיד של החומר. אולם, כל חי זוכר ושומר על רשמיו; ומכאן, שמצוי יסוד קיים בתוך החומר המתחלף. יסוד זה קולט ושומר את הרשמים, ובו מתגשמת ההמשכיות של הפרט.}

^{ה'נֶפֶשׁ' היא סימן היכר פנימי, המבדיל בין צומח לבין חי, - כדרך שהתנועה העצמאית היא סימן חיצוני. הנפש היא מרכז יחיד לבעל החי, ובו מתרכזת כל מציאותו. משנפגע המרכז הזה, - נפגע בעל החי בכללו. ואילו הצמח איננו שלמות סגורה, המהוה יחידה אחת; כל עצמו של הצמח הוא ריבוי של פרטים, השלובים זה בזה. בכל חלק, בכל ענף, בכל עלה ובכל ציץ חוזרת ונשנית מציאות הכלל; והחלק מסוגל להיפרד מן הכלל ולחזור וליצור את הכלל.}

^{וה'נֶפֶשׁ' היא 'חַיָּה': היא מסוגלת להבחין בין טוב לרע, - מקבלת את המתאים לה ודוחה את מה שאיננו מתאים לה. 'חיי', 'חכך', 'חקק', 'חגג' - פעילות החיך. פעילות חפשית זו - של קבלת יסודות מתאימים ודחיית יסודות שאינם מתאימים - היא היא כל עיקר פעילות החיים.}

^{'שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה' - תנועה, רצון והבחנה - אלה הם הסימנים המובהקים של החיים. 'שֶׁרֶץ': הביטוי לחיים; 'נֶפֶשׁ': יסוד החיים; 'חַיָּה': פעילות החיים, תהליך החיים'(ע"כ)}

^{נוכל אנחנו להוסיף לדבריו משובבי הנפש, שלא בכדי יסוד החיים שהוא הסיבה הפנימית לתזוזה, נקרא 'נפש' מלשון 'וינפש' שמשעו 'מנוחה'. כי משמעותה של הנפש תקבל עיזוזה ותוקפה, דוקא בעת אשר ינפש ויגמל האדם ממכלול פעולותיו החוצניים.}

^{וז"ל רש"ר הירש בהמשך הדברים שם: 'וינפש. 'נפש' מורה על ייחודה של האישיות, על יישותו האישית של הפרט. מכאן משמעו של 'הִנָפֵש': להתכנס בתוך אישיות עצמו, היפוכה של פעילות המכוונת כלפי חוץ. מכאן שמשמעו גם: לנוח ולפוש לאחר מאמץ, מילולית: לשוב אל עצמו (השווה לעיל כג, יב; שמואל ב' טז, יד). כאן פשוטו כמשמעו הראשוני. אין הקדוש ברוך הוא מתגלה עתה כבורא עולם, 'וינפש' - כביכול התכנס בתוך עצמו והשבת שרויה בבריאה. אולם יום השבת אות הוא, כי להתכנסות זו, כביכול, לשבת זו, קדמה פעילות של בריאה: כי - ששת ימים עשה ה' את - השמים ואת - הארץ, וביום השביעי כבר שבת ממלאכתו, שעה שהתכנס בתוך עצמו, כביכול, - מה שעין לא תוכל לראות ואוזן לא תוכל לשמוע'(ע"כ)}

^{הרי יוצא לנו שתכונת הנפש הבסיסית היא דייקא ה'התכנסות'. סיבת הדבר היא משום ששירת חייו של אדם בנוייה על הייחודיות שלו – על מה שהוא 'שונה' מרעהו – על הדברים שהוא עושה מיוחד יותר מרעהו. ולכל אדם בעולם יש ייחודיות שונה. כי הלא מקרא מפורש לנו דברי חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט) 'כשם שאין פרצופין דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה'. ודעות שונות משמעם מהות ויחודיות שונים. והכל אמת. היינו: נשגה אם נאמר שאחד צודק יותר מרעהו בשירת חייו הוא. וכל זמן שאדם לא סיאב מהות נשמתו והתנהגותו נקייה מכל רבב של שריטות משום דברים שקרוהו, הרי לפנינו שירת חייו וצורת ביטוייה החיצוני.}

^{זו הסיבה ש'נפש' נקראת בלשון ה'מנוחה' (וינפש), כי המנוחה האמיתית היא היות האדם עם עצמו. עם עצמו ותכונותיו. עם עצמו וייחודיותו. או אז שירת חייו פורצת חוצה וטוב לו עם זולתו. הוא מרגיש מיצוי ועונג. הוא חש שָׂבֵע ושָׁלֵיו. בהיותו במיטבו, הוא מפסיק לתור אחר סיפוקים חיצוניים חלולים. הוא מפסיק להתרגש מנצנוצים שאין מאחוריהם ולו כלום. הוא חדור מטרה והוא משאיר לאחרים להביט בו ולא מקדיש זמן להביט בהם.}

^{ברם, בורא כל עולמים לא ברא את האדם יחידי. הוא גזר אומר להכריחו לקבל 'שותף' לחייו. מציאות השותפות יושבת על צורך פנימי עמוק נוצר שהוטבע בו, הגורם לו לתור בכל עת אחר עשייה משותפת. לקבל מילה טובה על עשייתו ולתת מילה טובה לשותף על עשייתו הוא. ה'חבר' נקרא בלשון של 'חיבור' כי בורא כל עולמים – עבור קיום המציאות השיתופית, יצר כל אדם כ'חצי'. לא בכדי נאמר ביצירת האשה: 'וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת' היינו: כי היותה 'אבידתו' והיותו חצוי בלעדיה, היא היא בסיס קיום השותפות ויכולת התהוותה והמשכיותה.}

^{החלק השלישי הקים בבסיס כל 'נפש', הוא 'המשכיותו'. ואם בבעלי חיים נראה שיש מהם המוכנים לשים נפשם בכפם עבור עולליהם, היא היא תכונה זו המקשרת בין עולמי שלי, לעולמות שיצרתי והוצאתי תחת ידי. העולמות יתחברו ויהיו לאחד, והאב המאוזן, יביט בעיני ילדיו ויראה הרבה הלאה מהם. הוא יראה את ה'נצח'. את היכולת לבנות וליישב עולם מלא דרך עולמות שהוא הביא גם יצר. שהוא חינך גם עיצב. עולמות בהם יש לו את הזכות והחובה להטביע חותם של ייחודיות המיוחדת אך לו. עולמות מלאים של רצונות שאיפות תכניות עליות וירידות – עולמות מלאים כל טוב מן חומר הבניין של היצירה הייחודית הלזו.}

^{ובתווך נבוא אל החלק הרביעי - שאיפתו להסתובב בין אלו ולהיות 'חופשי'. כי כמו שנראה אצל ה'ילדים' עליהם אמרו(אוצר המדרשים): 'נסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו'(ע"כ) והמשילום ל'תינוק' כי זה האחרון, אחר היותו ב'בית הספר', הוא רק מחפש לצאת. לא משנה לו לאן. ואחר שיבוא לאיזה מקום ויהיה שם כמה זמן, שוב הוא מחפש 'לצאת'... המקום אליו הוא הולך אינו ממין העניין. העניין הוא לצאת. לא בכדי העונש המקובל בעולם הוא 'בית כלא'. כי כדי להיות אדם בריא בנפשו, עליו הצורך להיותו יכול לילך לכל מקום שיחפוץ.}

^{יכולתו להיות בכל מקום מן המקומות, מסמלת את בעלותו ועליונותו. הכורח שלו להיות במקום אחד, מצמצמת את מרווח מחייתו ומערערת את שלמות נפשו כמו שראינו בשנות הרעה, אשר הזֵדים הארורים הכריחונו להכנס ל'גטאות'. הם ידעו מן העניין הלז אשר אדם שמציאות היותו במקום כלשהו איננה ברורה ואינה תחת החלטתו הבלעדית, היא היא תחילת הפורענות. היא תכניס את כל אישיותו תחת מטריית ה'כליאה'. האדם יכול לשרוד החלטה שלו שלא לצאת מעיגול שיצור סביבו במשך זמן מן הזמנים, אבל אי יכולתו לילך מחמת גורם חיצוני לו, הוא ערעור אדנֵי שפיותו ושלימות נפשו ומהותו.}

^{הרי שארבעת חלקי שלימות הנפש המה 'ייחודיות' 'שותפות' 'המשכיות' ו'חופשיות'. נבין א"כ כי אכן מערך 'מעגלי' לפנינו. האדם מתחיל עם שאיפות לעצמו וטענות בעלות עבורו מיד עם לידתו. ה'ייחודיות' שלו ניכרת לפני שאר חלקי הנפש האמורים. רק לאחר שנים, עֵת מהותו תגדל תתפתח ותטיל עוגן תחת השגחתם האמונה של הוריו מולידיו, הוא יוכל לתקוע יתד ולהניח רגל ישרה לביסוס 'שותפות' לעצמו. נבין גם פשוט, כי רק אחר היותו שלם, יבואו לעולם ילדיו המה 'המשכיותו'. ואחר בנותו ההיררכייה האמורה, ואחר בנותו ביתו ממלכתו צבאו וממשיכי דרכו, אכן משמעות היא לו היותו 'חופשי' כבעל בעמיו – יכולתו ובעלותו על מקומות שהותו והחלטתו על מעשיו בעצמו.}

^{אשר על כן יבוארו ארבעת החלקים האמורים לעיל אחד אל אחד. כי חולי הנפש שנמצא אצל זה האמור בריש פרשתן יהלך עָקֵב בצד אגודל במערך המעגלי האמור:}

^{א. הוא יאהב תוכן חיצוני במעבידו  עד שיאמר 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי' (כי אין יתכן שיאהב תוכן פנימי ואעפ"כ ירצה ב'עבדות'). היינו: ייחודיותו תהיה כה לא ברורה בעיניו, עד שיסכים למכור את מהות חייו כוחותיו ומפעליו עבור יופי חן ותחושת עונג חיצוני שאין להם כיסוי פנימי ומקושר נפש באמתחתם. מכירת ייחודיותו ומפעל חייו לזולתו, לא יהיו בעיניו כמופרכים כי הוא לא יכיר בהם. לנו בריאי הנפש ב"ה, נראה הדבר כלא מסתבר ולא שייך בעליל. אבל החולה הזה, אפשר שכלל לא יכיר בחסרונו. ריקנות חייו וחלילות מהותו, יתנו לגוון רחוק מנצנץ מאיר ומדיף איזשהו ריח ניחוח – את היכולת להוביל אותו כאשר יוביל גונב הצאן את עיזיו קשורות העיניים. יֵדעו המה כי לבורות נשברים ילכו, אבל הברירה לא תהיה בידם שלא לילך, כי 'נמשכים' המה ללא יכולת בחירה עצירה או הבעת דעה.}

^{ב. הוא לא יכיר במהות בניין חיי בן ישראל וצורת התהוותה ויספר בערגה: 'אָהַבְתִּי... אֶת אִשְׁתִּי' – זו הנכרייה. עֶרגתוֹ זו תְּספר לנו אולי יותר מכל על ריקבון ערוגתו כי העלתה בְּאוּשים. הוא קָץ ומתכחש להשלים את שלמות נפשו עם בת ישראל והוא 'אוהב' את זולתה ה'נכריה'. כל זאת למרות שזו 'שפחה' אשר מהותה כמו מהות ילדיה הם מהות ה'עבדות' הנצחית – חוסר היכולת לפרוש כנפיים ולהגביה עוף. דומה שבזה הוא כבר מתעלה על עצמו. הוא מכריז לכל הבא לשמוע מזִמרותיו, על האדרתו את הסחי והמיאוס, על גודל אי הנחתו עבור עולמו הוא את הדבר הבסיסי ביותר – את בחירת השותף הראוי לפי כללי ההגיון המתבקשים מחמת היותו מי שהוא.}

^{ג. לאחר כל אלו, הוא לא נח. והוא טורח להבהיר לנו כי אחרון מסמרי ארון קבורת מהותו תקוע זה מכבר והוא אינו מבין מהות עומק ההבדל בין ישראל לגוי – בין 'אדם' לאלו ה'דומים לחמור' – 'אָהַבְתִּי... אֶת בָּנָי'. הוא עוד קורא לאלו הנכרים יוצאי חלציו העבדים הקטנטנים המהדסים בין רגליו טרם יהיה בהם הכח והסיפק לשאת משא אדונם בגאון – כ'בניו'... הלא ירצה בדבריו אלו להפריח את עשן שריפת נפשו ונשמתו למרומי מרומים להראות העמים והשרים על גחלתו של זה, שלא גומרת להפיק צחנתה. כל כך חרוך הוא, עד שלא יאמין ביכולת המשכיות בניו אחריו אחרת מדרכו הסוגה בקוצים וברקנים. כי באיוולתו כי רבה יחשוב, כי אם הוא לא מצא השושנים, אף אחד לא ימצאם... ואם הוא לא הטיל עוגן במקום של יציבות, שוב אין בכל העולם 'אי' שכזה... כך שאין מקום אליו אפשר לקשור את כפות רגלי ילדיו. כמוהו יהדסו המה ויסובבו סביב ציר בעליהם וילקקו שולי אדרתו בנסותם להבין עמוק כוונתו והיאך ישביעו רצונו. רצונם כרצונו יתמלא במילוי שאיפותיו הכמוסות של בעליו. כלים ריקנים כמוהו יהיו. כלים אשר לא יכילו המים.}

^{ד. ואת סאת קידוח תבשילו יצניח באומרו 'לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי'. הוא לא יכיר ולא יבין צורת מפעלו של אדם בעולמו – חופשיותו ויצירתו עבור עצמו – עבור יחודיותו. אין לו דבר לכל אלו. הוא חולה הנפש.}

^{הוא 'חולה הנפש', כי נפשו – זו שאמורה לתור  אחר ה'הינפשות' וה'התכנסות' – ההבטה פנימה ויניקת הכח מהעצמיות והייחודיות הניתנת במתנה מידי בורא כל עולמים ע"י חלקו אשר חָלק בטובו הגדול עם ה'אדם' יציר כפיו, חולָה חולי אנוש. 'נפשו' – חלק מבורא כל עולמים שמשמעה היא היכולת 'לברוא' – הכח 'לחדש' – הזכות והחובה ליצור לבנות לעצב, ליצוק תוכן ולהיות שותף לבורא כל עולמים בבניין עולמו היפה כל כך, חדלה מלפעול. חולי הנפש הלזה, צריך 'טיפול שורש'. הוא מחייב לקיחת צעד אחור ובדיקה בסיסית של יצירתו של זה לידע מה חסֵרה היא.}

^{לקיחתו אל ה'דלת' וה'מזוזה' לא תבוא בכדי כמו שתראה בדברי רבינו משה אלשי"ך כאן אשר יביא דברי הנביא(יחזקאל טז) על עת לידתו של העם הלזה וכה יאמר: 'וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ, לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:  לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ, וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:  וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי' כי יחזור על ה'דם' שני פעמים כשכוונתו ל'דם פסח' ו'דם מילה' – הלא המה שני חלקי יסודות ייחודיות העם: 'דם פסח' יסמל את אי היותו עבד למצרים כי עם מלוכה נבחר הוא, ו'דם מילה' יסמל את חותם השותפות וביסוס האדם בעולמו כ'עברי – בן בריתו של אברהם אבינו'.}

^{שירת חייו של זה בגדה בו ונמצא צורך לפתוח את אוזנו שוב לשמוע את צלילי שירת ישראל כלשון רבינו משה אלשי"ך: 'על כן צוה הוא יתברך להעיר לו אזן ברציעה, לרמוז לו: 'פתוח יפתח שערי אזנו ויקשיב וישמע לאחור את מעשה ה' אשר עשה לו בדלת ומזוזות במצרים'. על ידי 'דם פסח', כי בו יצא מהיות עבד אנשים, וב'דם הברית' נעשה עבד לו יתברך חתום בחותמו... ושני דמים הללו היו במזוזות ובדלת כשפסח ה' על הפתח, כמאמר ספר הזוהר(בא דף לה ב). על כן תעשה לו זכירה זו בדלת, אולי יהיה זכרון אל לבו לשוב מדרכו כי עתה נעשה כנעני זה פעמים, אחד שבחר בעבדות, שנית שדבק באשתו הכנענית. ויתכן כי על כן היה 'מַּרְצֵעַ' שעולה כמנין 'כנעני' שתי פעמים'(ע"כ)}

^{זהו אכן הסדר וזו גם הסיבה לפותחו כלל דיני תורה בדין 'עבד'. 'עבד עברי' הוא יצירה שלא ניתן להשלים עימה. 'עבד' משמעו 'אבדון' כדברי רש"ר הירש עה"פ 'וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת  הָאֲדָמָה'(בראשית ב) וז"ל: 'שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה", - ויש לכך משמעות עמוקה. "עבד" קרוב ל"אבד". אמור מעתה: אין "עבודה" אלא התבטלות; העובד מבטל את רצונו - מפני רצון אחרים ומטרתם'(ע"כ) 'עברי' הינו ההיפך הגמור. כי הלא אב המוננו 'אברהם אבינו' נקרא 'אברהם העברי' דייקא משום היות 'כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד'(בראשית רבה מב).}

^{היותו מ'עבר' אחר לכל העולם, איננה בכדי. הוא בז לאמונת עולם ודורש מעצמו להניח נהר של מי תורה ודעת בינו מבטו והבנתו, לבין שאר באי עולם. הוא יודע שצורת מהותו דורשת להיותו הוא ובניו במקום נפרד ומובדל מהם ומכל המונם. 'עבד עברי' היא אכן מציאות בלתי מתקבלת על הדעת עד שאהבתו אותה וסגידתו לאורח חייה, מהווה הוכחה מוחצת על חולי נפש ממאיר בעמקי נשמתו, עד שתחת היותה מאירה את משעולי חייו, היא ממאירה את שבילי הישרדותו. פעמיים הוא מקרב את עצמו ל'כנעני' – במציאותו ובגילויי רצונו ושאיפותיו. יבוא אכן ה'מרצע' וינסה לעוררו מתרדמת עולם בה הוא שרוי. מי יודע. אולי פשוט אטמה אוזנו משמוע את שירת היהדות המזמרת זמרתה בראש כל חוצות.}