ניסיונות - מנוף של הצלחה (פרשת תצוה)

^{'וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'. 'ואתה' כוונתו ל'משה רעה ישראל' בדווקא, כמ"ש במדרש: 'ואתה תצוה את בני ישראל כו' - אתה ולא איש זולתך' ויש להבין שני עניינים. א. למה דווקא משה רבנו ודווקא במצווה זו. ב. למה לא כתב את שמו לא כאן ולא בכל ה'פרשה' הנוכחית וסתם ואמר 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה'.}

^{וב'בעל הטורים' כאן אף הוסיף להקשות וז"ל: 'ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש - שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה'. וראה בדבריו שכתב לבאר וז"ל: 'משום שאמר (שמות פל"ב): 'מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ', וקללת חכם אפילו על תנאי באה (כמ"ש במכות י"א.), ונתקיים בזה'(ע"כ)}

^{אנחנו מבינים א"כ שמשה רבנו הביא את זה על עצמו, אבל לא זכינו להבין למה דווקא במצווה זו – כל זאת למרות שדווקא הוא נצטווה לצוות את ישראל.}

^{וראה ב'זוהר חדש' (ב א א) שהוסיף בכל זה מילים וז"ל: 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'. קללה דא [זו] על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה [בגלל] דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא [נמחה מפרשה מעולה \ מיוחדת בתורה] ב[פרשת] פיקודא דעובדא דמשכנ' [הוראות עבודת המשכן], ואיהי פרשת 'ואתה תצוה' – ד[באמת]הוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ו[אעפ"כ] אתמחי מכל ההיא פרשתא ד[הרי] לא אדכר תמן. הוי: 'קללת חכם, אפילו על תנאי אתקיים'(ע"כ)} 

^{הרי שהוסיף בזה שני דברים: א. שפרשת 'ואתה תצווה' היא 'פרשה מעלייתא'. וצריך להבין למה ומדוע. ב. שאילולי העניין האמור, היה צריך להכתב שמו של משה, על כל דבר ודבר. וצריך להבין מדוע.}

^{אבל באמת עניין ל'משה' ב'שמן' דייקא ויסוד גדול לפנינו. כי בשום לה נראה דבר נפלא בחוקי העולם אשר כל מיני תחבולות לא יוכלו לברוא דבר חדש יש מאין זולת ה'אש'. היינו: השולחן עשוי מבולי עץ העשויים מגזעי עצים. המאפה שאני מחזיק ביידי, עשוי מחיטה טחונה עם מים ותבלינים הקיימים בטבע.}

^{המקום היחיד בו יווצר משהו חדש הוא בעת יצירת 'אש'. כי האש איננה תצורה אחרת לחומר קיים כי אם דבר הנוצר בעת כילויו. הוי אומר: זולת האש, האדם לא יכול ליצור משהו חדש כי אם לשנות צורה לחומרים קימים ממילא.}

^{מנגד תראה חוק נגדי האומר שכמו שא"א ליצור משהו חדש, גם אי אפשר לכלות שום חומר בעולם זולת דרך שריפתו. מה שאומר שהדבר תלוי אחד בשני. כי כל זמן שאינני 'מכלה' חומר, אינני מוליד. וכל פעם שיש 'לידת חומר חדש', מוכרח שיש כאן 'כילוי'. הוי אומר א"כ: הכילוי היא היא סיבת ההולדה.}

^{יסוד זה הוא יסוד היסודות באומתנו כאשר 'משה רעה ישראל' הלא היה זה אשר באמונתו עד אין קץ מסר נפשו עבורם והסכים למחות את שמו אם לא ימחול להם למרות שהקב"ה רצה לעשות ממנו עצמו 'גוי גדול'...}

^{לא. הוא וויתר על הכל ונלחם על צאן מרעיתו כלביאה על גוריה. הוא מסר את נפשו כפשוטו, ובכך הוליד את הבעירה הגדולה והנפלאה בעולם, בעירת ליבותיהם של בני ישראל אל אביהם שבשמים.}

^{כי 'מחיית שמו' של משה מפרשתנו, משמעות לה כמו שתראה בדברי גמרא (שבת פ"ט.): 'בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: אלהים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום, אמר לו: אין בי, שנאמר: תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? - אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך - תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה עבדי וגו'(ע"כ)}

^{הרי שמציאות המיעוט הגדילתו. וזו סיבת הצורך שמשה יצווה להביא השמן ולא אחר. כי רק הוא שהוכיח מעל לכל ספק את מסירות נפשו אל העם כי טוב, יכול היה לצוות ה'שמן' אשר מציאותו כמציאותו – אשר כילויו היא היא סיבת לידתו וגדולתו.}

^{ואנחנו ניקח את הדברים אל תשומת ליבנו בדברים הנוגעים לנו. לא תמיד הולך כמו שאנחנו רוצים. לעתים הולך הפוך לגמרי. האם נותר לנו לכעוס??? או שמא מונח כאן לפנינו חומר בעירה מדהים, אשר דרך מלחמתנו והתעקשותנו לקבלו באהבה, נבעיר את אש הקדושה בקרבנו ובקרב צאצאנו... חומר למחשבה.}