עם ישראל מתייחד עם תורתו. הוא אוהב אותה ומחבק אותה ביום וגם בליל.
לכן גם בתוך ים של שכול גלות נאקה וזעקה גם יחד, יתייחד היהודי כאשר בכל מצב יש לו תורה האומרת לו מה עליו לעשות בעת הזאת.
וגם בעת הזאת – עת יינטו צלילי ערב ונעמוד מול הדר יום קבלת התורה בה' אלפים תשפ"ד, יש לתורה מה לומר לנו.
היא לוחשת כמו מתחננת בקשה אחת ויחידה: החזיקו בי.
התורה ליוותה אותנו במשך אלפי שנות גלות. אנשים באו והלכו, ממלכות קמו והתפוגגו, מעצמות התרוממו והתנדפו... והיא על מקומה היא עומדת. איננה צריכה לעולם, והעולם - אוי כמה הוא צריך לה. לחכמתה, למידותיה, לצפונותיה, לטוב אמריה ולעומק כוונותיה.
בת יחידה היא של מלך העולם הבורא ברוך הוא. הוא השתעשע עימה 974 דורות לפני בריאת העולם, וכעת הולך לתנה שוב לנו – עמו וצאן מרעיתו.
התורה צריכה בית מעון ומשכן. לא עבורה, כי עבור נושאה.
אנחנו בני בורא צריכים להכין לה מקום של כבוד בתוכנו. לא נחשוב לשכן אותה בבור של מי ביבים. לא נבזה אותה לשכון בביזיון במקום מבוזה. להיפך, נכבד אותה. נקבע עבורה מקום של כבוד ויקר. נקבע עבורה זמן קבוע וניתן לו ולה את הכבוד הראוי באורחות חיינו.
בנים אנו למלך קל רם ונישא הנושא אותנו על כפיו. הוא דואג לנו אוהב אותנו ורוצה בהצלחתנו. כמה הוא מיצר לראות בצער יגון ואנחה העולות מעולמנו. כמה נחת רוח יש לו בראותו אותנו בניו מביטים בו בערגה כבוד ויקר.
וכך, מעולם המלא בשיקוצים שקרים ודברי נבלה, נעלה לפניו ריח ניחוח טהור ומזוקק. נחת יהודית אמיתית מבנים שלא שוכחים ולא מפנים עורף.