שבת שקלים במשנת 'חזקים יחד' (פרשת 'שקלים')

^{'גָזַלְתִּי שְקָלַי מִתֵּת כֹּפֶר נֶפֶש, וְטָבַעְתִּי בְּמֵי צוּל בְּטִיט וָרֶפֶש' (יוצרות למוסף 'שקלים')} 

^{והדברים נסובים על ימי 'בית שני' עת לא נתנו עם בני ישראל שקלי 'כופר נפש' ונענשו 'בְּטִיט וָרֶפֶש'. אבל באמת צריך להבין מה עניין אי נתינתם 'מחצית השקל' לסוג העונש – טביעתם 'בְּטִיט וָרֶפֶש'.}

^{ולשם הבנת העניין עלינו לדלג בדיוק 79 שנה אחורה.} 

^{השנה: תש"ה. המקום: מחנה המעבר הידוע לשמצה 'ברגן בלזן'.}

^{הרכבת עמוסת הקרונות האטה נסיעתה כשהיא מושכת אחריה קרונות עמוסי נפשות אל תוככי לוע הארי...}

^{הדלתות נפתחו, והמון ה'נוסעים' נשפך החוצה. הייתה זו קהילת 'חרונינגן' אשר יצאה לגלות יחד עם רבה ומורה דרכה – הרב שמעון דסברג הי"ד. טמיר ומרומם היה הרב דסברג. וגם כעת לא ויתר על אצילותו והופעתו מעוררת הכבוד, וגם בעת היותו במחנה התעקש להישאר עם בגדי רבנותו זקנו ומגבעתו. הופעתו עשתה רושם והנאצים ימ"ש העניקו לו את התפקיד להיות רב המחנה. הם נהנו להתעלל ברבנים לאט לאט...}

^{וכך בבוקרו של יום אחד הוא נקרא החוצה לעמוד דום מול מפקד צעיר ושחצן. 'רבאי דסברג' הוא פנה אליו כשהוא מלגלג, 'אני צריך אותך למלאכה חשובה. אפי' הייתי אומר 'חשבה מאוד'...}

^{הוא הוביל אותו אחריו והראה לו את בור הביוב הכללי שנסתם ועלה על גדותיו.}

^{רבי שמעון דסברג הוכרח להיכנס עד מותניו בלכלוך והרפש שהיו שם... תוך כדי פעולותיו שם, פנה אליו הקצין השחצן ושאלו: 'התלכלכת היום כהוגן רבאי דסברג... הא?'. הרב דסברג הרים את עיניו הטהורות ותשובתו כמו מונחת הייתה על פיו: 'לא אני התלכלכתי. ידי התלכלכו'...}

^{*      *      *}

^{רבי שמעון דסברג הלך ונחלש עד שב'שבת זכור' של אותה שנה עלתה נשמתו בסערה השמימה הי"ד... אבל בתשובתו הוא נתן לנו קניין נצח להבין מהותו של יהודי אשר מהותו היא פנימיותו – והיא לעולם לא תתלכלך. גם כאשר הידיים יתלכלכו ואולי גם הרגליים, מהות היהודי נשארת תמיד נקייה זכה וצחה, והיא היא עיקר מאווייו והתעניינותו.}

^{תשובתו ניצחת והיא נוקבת חדרי בטן ויוקדת עד שאול תחתית כי היא תראה ותורה באצבע ברורה על מהותו ייעודו דרכו ומהלכו של בן ישראל. היא 'רוחו' ולא 'גופו'. גופו אכן יכול להתלכלך, אבל כל אימת ש'רוחו' נשארת נקייה, לא 'הוא' התלכלך. ידיו רגליו בגדיו וגופו הם שהתלכלכו.}

^{נבין א"כ כי 'נשיאת ראשם' הלא היא 'הרמת רוחם אל על' עד ש'גופם' יהיה נסרח אחר ה'רוח' המובילה ולא להיפך – היא היא הערובה ליכולתם להרים ראשם שוב ושוב כעוף החול שכל פעם בעת שוך ענן אבק המלחמה, ירים ראשו ויאמר 'הנני'. 'הנני' כי מעולם לא הייתי חזק בהעמדת רגלים עלי ארץ. חוזקי תמיד היה ב'הרמת הראש' והגבהת ה'רוח'. וככזו, לא נס לחי ולא כבה אורי עת זעו עמודי עולם ונתעררו יסודותיו. להיפך הייתה זו עת 'בניין' ו'התכנסות' עבורי. כי אז כמו בזמנים אחרים, נצטלל לו אורי והגדיל יכולתו להאיר למרחקים...}

^{לכן בעת שעם ישראל היה בגלות וחטא במצוות 'מחצית השקל', במצוות נשיאת הראש חטא... וממילא אכן טבע 'בְּמֵי צוּל בְּטִיט וָרֶפֶש'.}